עשור אחרי המחאה החברתית: יוקר המחיה הפך לרעש לבן

לרגעים, נראה היה שהימים והשעות הרבות ברחובות ביולי 2011, עוד ישתלמו. מאות אלפי אנשים גדשו את הרחובות, וביקשו מהממשלה לשים בלב תוכנית העבודה שלה סדר יום אזרחי-כלכלי. כשהמונים צעדו ברחובות וצעקו ‘העם דורש צדק חברתי’, היה מי שחשב שהסיסמה תחלחל למסדרונות השלטון ולדירקטוריונים של החברות שקובעות עד כמה נפתח את הארנק כשאנחנו מגיעים לקופה. עשור אחרי, התקוות הללו התנפצו על מציאות שכוללת בעיקר סיסמאות, שיח מהוקצע ומעט מאוד מעשים שיסבו לדור הצעיר איזושהי תחושה של ביטחון כלכלי במדינה שלהם.

אדישות לעליית מחירים

מה לא היה לנו? ועדת טרכטנברג, חברי כנסת שנישאו על גלי המחאה, הבטחות להוזלת יוקר המחיה ולפתרונות דיור שלא ישעבדו את החלק הארי של משכורות הדור הצעיר. והנה, בשנת 2021, נותרה המציאות העירומה אל מול הכותרות וההבטחות.

מחירי הדירות זינקו ב-52% בעשור (לעומת 22% באיחוד האירופי), בעוד שהשכר הממוצע לא מצליח להדביק את הפער ועלה ב-30%. ומחירי המזון? המגזר הפרטי דווקא הפנים כנראה את המסר ונבהל מעוצמת המחאה, ומחירי המזון עלו רק ב-1.8% (ללא פירות וירקות וללא ארוחות מחוץ לבית).

באירופה, למקרה שתהיתם, מחירי המזון עלו בתקופה הזו בשיעור של 16%. ב-BDO מסבירים, במילים אחרות, שבמונחי כוח קנייה של הצרכן הישראלי, יוקר המחיה של המזון בישראל ירד ב-28%, בעוד שמחירי הדיור התייקרו ב-22%.

היושבים באולפנים הרבו לנתח את המחאה החברתית ולהאשים את המוחים ב"מסרים מבולבלים" ודרישות מפוזרות, מרובות ולעיתים לא אחידות. אבל כולם ידעו היטב: הבעיות הרב מערכתיות מוכרות לכל, בוודאי לפוליטיקאים שאמורים להוביל לפתרונן. ולמרות זאת, לאחר הניתוחים וההבטחות, המציאות דהרה במסלול משלה. אם פעם זוג צעיר יכול היה להסתפק בתשורה צנועה מההורים ולקנות דירה במחיר סביר, היום מדובר במשימה בלתי אפשרית. הכותרות על מחירי הדיור שעלו ב-10% אפילו בשנת קורונה, הפכו ל’רעש לבן’ שלא מצליח להוציא את הציבור לרחובות שוב, וגם לא ממש לעניין את הפוליטיקאים.

הדור האבוד קיבל פירורים

ומה כן היה לנו בשנים שעברו? שנתיים אחרי המחאה החברתית, כשמחיר הקוטג’ כבר ירד, שר האוצר, יאיר לפיד, חתם על הפחתת מחירי חלב בשיעור של אחוז, והכניס תחת פיקוח את מחיר השמנת המתוקה כך שמכירה יוזל ב-20%. כן, אותו מוצר מזיק לבריאות, עליו מתנוססות המדבקות האדומות המפורסמות, הפך למענה למחאה החברתית.

אליו הצטרפו לאורך השנים צעדים כמו פטור ממס על ייבוא טקסטיל, מה שהוזיל עלויות לחברות הגדולות, אבל פגע בעסקים הקטנים והמקומיים שמייצרים אופנה כחול לבן. משלוחים של יחידים מעלי אקספרס ומשלל אתרים בהם עגלת הקניות מתמלאת במהירות במוצרים זולים שנחיצותם מוטלת בספק, זכו לפטור ממע"מ עד שיעור של 75 דולר. במילים אחרות, במקום פתרון לבעיה, הפוליטיקאים זרקו לצעירים פירורים, שברירי הנחות למוצרים שהוזלתם לא תדביק את העלייה במחירי הדיור או יוקר המחיה, ולא תצליח לייצר ביטחון כלכלי לתושבים.

מרביתם של אלו שיצאו לרחובות ועדיין משוועים לפתרונות, הם בני דור ה-Y. לאחר שהתרגלו לשלם את מחירי המשברים, הם מכונים היום "הדור האבוד". ב-2008, הם נאלצו להתמודד עם המשבר הכלכלי שבלם את השכר שלהם בתחילת הקריירה, לאחרונה שנת הקורונה עשתה זאת שוב ושלחה רבים מהם למעגל דורשי העבודה.

שני המשברים הללו האטו את יכולתם לצבור הון ועכשיו הם ממשיכים לחשוב על פתרונות שלו מגיעים, בזמן שהם צריכים לספק כבר דין וחשבון לילדיהם שלהם ולהסביר מדוע היכולת להתקיים כלכלית בישראל כל כך לא מובנת מאליה - לא משנה כמה קשה יעבדו. אין להם סיכוי לרכוש דירה מכספם ללא משכנתה חונקת לעשורים רבים, או לחיות ברמת החיים אותה ראו בבית הוריהם, אלמלא יהיו תלויים בהם כלכלית.

מה הפלא, אם כן, שצעירים רבים דווקא לוטשים עיניים לדיור במחירים אטרקטיביים יותר מעבר לים. לא בגלל איזה חלום הגירה, אלא בשל ההבנה הפשוטה שבישראל לקנות דירה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, שעשויה להפוך קשה יותר עם השנים.

דרושים מעשים נחושים

תפוח האדמה הלוהט הזה מתגלגל לפתחה של הממשלה הבאה, שתצטרך לבחור בין כותרות מפוצצות על תוכניות שלא מספקות מענה לבעיות הקשות, או מעשים נחושים בשטח. וראוי שאותם מעשים נחושים יהיו חלק ממארג פתרונות שמתאימים למרקם החיים בישראל. ראש המועצה הארצית לתכנון ובניה בשנת 2016, אביגדור יצחקי, האמין שהגדלת מספר הדירות היא מטרה עליונה הגוברת על יצירת מרקם חיים עם תשתיות בריאות ושכונות שבני אדם רוצים ויכולים לחיות בהן באופן בר קיימא המספק את צרכיהם. יצחקי אף הכריז "שייקחו שק שינה בבוקר יום ראשון, יגיעו לעבודה, יישנו על הרצפה ויחזרו ביום חמישי. זה לא מעניין אותי. אני לא אחכה לכבישים בשביל לבנות דירות, גם אם הם עומדים שעתיים בתחבורה הציבורית".

למרות חיבתם של הפוליטיקאים לכותרות, הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש ולייצר פתרונות שישלבו בין בנייה לשמירה על הטבע והשטחים הפתוחים, תחבורה ציבורית נוחה וסביבת חיים בריאה המאפשרת לתושבים נגישות לתעסוקה, לחינוך ולתרבות. ישראל 2050, בה יצטופפו לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כ-16 מיליון בני אדם, לא יכולה להסתפק בפתרונות מחוררים שיותירו את הדורות הבאים, שוב, עם הנזקים שהשאירו להם קודמיהם.