המגדל שקרס הוא קצה הקרחון: התשתיות בארה"ב משוועת להשקעות אך הפוליטיקאים שונאים פשרות

בניינים קורסים מדגדגים את עצביהם של אמריקאים, מפני שהם מזכירים להם רגעים של חולשה לאומית, ומקימים טראומות לתחייה.

אין צורך לדעת הרבה היסטוריה כדי לזכור את הסצנה המיוחדת במינה של קריסת המגדלים התאומים במנהטן, שבספטמבר ימלאו 20 שנה לנפילתם. כמעט 3,000 בני אדם נהרגו. ב־1995 קרס בניין הממשלה הפדרלית באוקלהומה סיטי, באקט הטרור הפנימי הגדול ביותר בתולדות אמריקה. 168 בני אדם נהרגו.

היו קריסות קטלניות נוספות: תיאטרון שהקרין סרט אילם בוושינגטון הבירה קרס לפני כמעט מאה שנה וקבר 98 בני אדם תחת הריסותיו; שתי אכסדראות של בית מלון בקנזס סיטי התמוטטו לפני 40 שנה, וקברו 114; בית מגורים בבוסטון קרס בדיוק לפני 50 שנה, וקבר 30 ועוד לא מעט מקרים.

תשומת הלב הניתנת עכשיו לקריסתו הפתאומית של בית המגורים בסרפסאייד, פלורידה, ליד מיאמי, קשורה לא רק בדרמה ובטרגדיה, כי אם גם בתחושה שיסודותיה של אמריקה רעועים.

זו אינה מטאפורה. אמנם יסודותיה רעועים גם מטאפורית, כפי שמעידים הפילוגים העמוקים בחברה ובפוליטיקה. אבל עניין לנו כאן ביסודות ממש, שעליהם עומדים בניינים וגשרים.

שעות אחדות לפני הקריסה בפלורידה, התמוטט למשל גשר להולכי רגל בוושינגטון, המתוח על פני דרך בין עירונית הומה. הגשר היה בן 65 שנה, ובדיקות קודמות הזהירו שהוא רעוע. הדרך הבין־עירונית שעליה הוצב נסללה בלבה של שכונה בצפון מזרח וושינגטון, שהרוב הגדול של תושביה הם שחורים. בלי הגשר, התושבים מנותקים מחנויותיהם ומכנסיותיהם.

בכל חלקי ארה"ב מתפרסמות ידיעות תקופתיות על תשתית מתערערת, מזדקנת וטעונה החלפה. נושא שיחה פוליטי תכוף בצפון החוף המזרחי הוא הצורך ברכבת מהירה, שתקשר את וושינגטון עם ניו יורק ועם בוסטון (הרכבת הנוכחית נושאת 259 מיליון נוסעים בשנה).

מדהים עד כמה ארה"ב מפגרת אחרי סין וצרפת בעניין הזה. במקביל מתעורר הצורך להחליף מנהרה של הרכבת, המחברת את וושינגטון עם בולטימור. זו הייתה דווקא מנהרה מרשימה מאוד, בוודאי מן הטובות של זמנה, כאשר נכרתה, לפני 148 שנה. 148.

אבל מה זו בעצם "תשתית"

המערכת הפוליטית מכירה בצורך לשקם את התשתית. דונלד טראמפ הבטיח יוזמת תשתית, אבל מפלגתו, הצייתנית בדרך כלל, עמדה על מקורות מימון, שלא יצריכו גירעונות או מסים.

הנשיא ביידן העמיד את התשתית בלב תוכניותיו. אבל גם הוא נתקל בהתנגדות רפובליקאית, הן בגלל הסכום שביקש (2.3 טריליון דולר), הן בגלל אמצעי המימון (הכבדת עול המסים על חברות), ובמיוחד בגלל רצונו להרחיב את בית הקיבול של הגדרת "תשתית".

בעידודו של האגף השמאלי במפלגתו, הנשיא הקדים להודיע ש"תשתית" תכלול לא רק גשרים ומסילות ברזל אלא גם שירותי רווחה, שיכון מסובסד, בתי ספר ורשת להעברת "חשמל נקי". התשתית המורחבת הזו הוסיפה בערך 750 מיליארד דולר לתג המחיר.

בשביל הרפובליקאים בקונגרס, שמרנים כמתונים, זו לא הייתה נקודת התחלה, אלא נקודת סיום. פשוט לא היה על מה לדבר. בבית הנבחרים, הדמוקרטים יכולים להסתדר בלי הרפובליקאים, אם גם על חודו של קול. בסנאט הם זקוקים לפחות לעשרה רפובליקאים, כדי למלא את הצורך הנוהלי ברוב מיוחס (60 מתוך 100).

מה הנשיא אמר בחמישי, בשישי, בשבת

ביידן התחיל תהליך, שבעיני בני שיח רפובליקאים מתונים שיקף נכונות לפשרה; אבל בעיני הפרוגרסיבים של המפלגה הדמוקרטית הוא שיקף נכונות למכירת חיסול. ביידן לא יכול לוותר על עשרת הרפובליקאים, אבל גם אינו יכול לוותר אף על אחד מ־50 הדמוקרטים בסנאט, וכמעט אף על אחד מ־220 הדמוקרטים בבית הנבחרים.

בצירוף מקרים, יום אחד לאחר התמוטטות בית הדירות בפלורידה, הנשיא נועד עם קבוצה של סנאטורים, רפובליקאים ודמוקרטים, המתארים את עצמם כ"פותרי בעיות" (בניגוד לקנאים אידיאולוגיים).

הנשיא הוביל אותם אל חזית הבית הלבן בתהלוכת ניצחון, כדי להודיע שהם הגיעו להסכמה על חבילת תשתית של בערך טריליון דולר. ההסכמה כשלעצמה לא הבטיחה את אימוץ החבילה במליאת הסנאט, אבל שיפרה מאוד את סיכוייה.

לא יצאה אלא שעה קלה מתרועת הניצחון של הנשיא, ומנהיגי מפלגתו בשני בתי הקונגרס משכו בכוח בכיוון שלא היה בדיוק הפוך, אבל העמיד בספק את הרוח הפרגמטית שנשבה מן הפגישה. הם הודיעו שאין בדעתם לוותר על המרכיבים האחרים של יוזמת התשתית, והם ינסו להשיג אותם באמצעות נוסחה פרלמנטרית, שאינה מצריכה רוב מיוחס.

המהלך הזה היה שקול כנגד הודעה שבעצם לא צריך פשרה, ולא צריך השתתפות דו־מפלגתית, ושהרפובליקאים מצידנו יכולים ללכת לחפש את טראמפ.

למחרת ההסכם עם "פותרי הבעיות", הנשיא הודיע כי לא יחתום על חוק תשתיות, אם יוגש לו, אלא אם כן הקונגרס ישלח לחתימתו חוק נפרד, אשר יכלול כל מה שהשמיט החוק הראשון. בתוך 24 שעות הנשיא עשה דבר והיפוכו, והתחיל לשמוט את הקרקע מתחת להסכמה, שהוא התאמץ להשיג במשך שבועות.

אבל אחרי כל יום שישי בא יום שבת. ובשבת הנשיא הסביר, שהערותיו מיום שישי "יצרו את הרושם שאני מאיים להטיל וטו" על החוק מיום חמישי, אבל "זו בהחלט לא הייתה כוונתי".

גם אם אין זו כוונתו, זו בהחלט כוונתה של המנהיגה הבכירה של הדמוקרטים בקונגרס, יושבת ראש בית הנבחרים, ננסי פלוסי. היא הודיעה, שחוק הפשרה לא יוגש להצבעה במליאת בית הנבחרים, אלא אם כן הסנאט ימצא דרך לעקוף את הצורך ברוב מיוחס, כדי לכתוב חוק שמובטחת לו התנגדותם של כל הרפובליקאים.

האם תצא מכל זה יוזמה לשיקום התשתית? מי יודע. פלורידה, עם או בלי קשר לקריסת הבניין בסרפסאייד, זקוקה לסיוע מסיבי של הממשלה הפדרלית.

"אירועי מזג אויר קיצוניים"

עוד באפריל, ממשל ביידן העניק ציון של "מספיק בקושי" לתשתית של פלורידה: 408 גשרים ו־5,700 ק"מ של כבישים ב"מצב עלוב"; 16% מכלי הרכב בתחבורה הציבורית אינם ראויים עוד לשימוש; 22 "אירועי מזג אוויר קיצוניים" בין 2010 ל־2020 גרמו נזק של מאה מיליארד דולר, ומחייבים חיזוק עמידותה של התשתית; בהיעדר דיור הולם, כמעט מיליון וחצי תושבים פלורידה כורעים תחת נטל השכירות (רשמית הליקויים המלאה).

בקצרה, פלורידה, המדינה השלישית בגודל אוכלוסייתה, זקוקה בדחיפות לחוק התשתיות. אבל היא נמצאת בשליטתה המלאה של המפלגה הרפובליקאית, שרוב נציגיה בקונגרס מתנגדים לחוק הזה. המושל הימני של פלורידה, רון דה־סאנטיס, הוא טוען פוטנציאלי רב סיכוי למועמדות המפלגה לנשיאות ב־2024, אם טראמפ עצמו יחליט שלא להתמודד.

איך מוציאים מים מן הסלע, או פשרה מן הקונגרס? איך מצליחים להציל את המרכז הפרגמטי, כאשר לשמאל הדמוקרטי ולימין הרפובליקאי יש בעיקר חשק לנהל מלחמת חורמה זה נגד זה? לא ברור. כלל לא ברור.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny