שלושה מיתוסים לגבי הפנסיה שלנו נופצו היום. והתוצאה לא מחמיאה בכלל לגופים המוסדיים

השקעה בקרנות פרטיות והשקעות אלטרנטיביות נחשבות לדובדבן שבקצפת בתיק ההשקעות של המוסדיים. לטענתם, באמצעות השקעות אלו, שלא נגישות לכלל הציבור, הם מצליחים להציג תשואה עודפת לעמיתים. לכן אגב, הם מבקשים דמי ניהול גבוהים, כי ההשקעה בקרנות אלו יקרה. הטענה הנגדית היא שקרנות אלו הן ברוב המקרים דרך לעקוף ענייני ממשל תאגידי ושכר במועדון סגור.

בכירים בגופים המוסדיים עוברים לנהל קרנות אלו, נהנים משכר עתק, וכך יכולים הגופים המוסדיים להעביר לאותן קרנות כספי עמיתים לניהול, תמורת דמי ניהול גבוהים שגובות אותן קרנות (כ-2% שנתי + דמי הצלחה). כל זה משתלם, אם בנטו - בניכוי דמי הניהול - החוסכים רואים מכך תשואה עודפת שמפצה אותן על הסיכון בהשקעה בקרנות אלו, שגבוה בהרבה מהשקעות סחירות, ומורכב מאי סחירות ונזילות לצד סיכון השקעתי גבוה יותר. כעת, לאחר מחקר אמפירי על תוצאות שהשיגו המוסדיים בהשקעה בקרנות אלו במשך עשור, מתברר שלא.

המחקר נערך על ידי הוועדה המייעצת לרשות שוק ההון לעניין מבנה דמי הניהול בפנסיה בישראל, והוא נערך לאחר שבעשור האחרון מתחזקת מגמה של עלייה בהשקעת כספי הגופים המוסדיים בנכסים לא סחירים. בקטגוריה זו נמנות קרנות השקעה פרטיות לרבות קרנות הון סיכון, גידור וחוב. לצד זה מתרחבת גם ההשקעה ישירה בהלוואות, בנדל"ן ובתשתיות, שאת האחרונה המוסדיים אף קיבלו היתר להרחיב אותה עוד יותר רגע לפני שהממשלה היוצאת התחלפה.

כמה זה עולה? נתמקד בהשקעה בקרנות ההשקעה הפרטיות: לפי הבדיקה שערכה הוועדה, מחצית מהוצאות ההשקעה הישירות הן עמלות ניהול חיצוני שמועברות למנהלי קרנות השקעה לסוגיהן. אלו השקעות יקרות, השאלה היא האם הן משתלמות? תוצאות המחקר שערכה הוועדה הראו כי התשואות של המוסדיים בהשקעה בקרנות ההשקעה הבלתי סחירות (תשואות נטו, בניכוי דמי ניהול והוצאות), בעשור האחרון, היו דומות לתשואות שהשיגו מדדי המניות בתל אביב. ערכי ה PME (PUBLIC MARKET EQUIVALENT) נעים בין 1.1 בממוצע להשקעות הגופים המוסדיים מול מדדי המניות בת"א, ל-0.9 בהשוואה לביצועי ה-S&P. כלומר, השקעות בקרנות מסוכנות, לא סחירות ויקרות, לא הניבו תשואה עודפת כלל על פני השקעות סחירות בבורסה, ואף תשואת חסר מול מדד המניות האמריקאי.

אפילו הוועדה ציינה "אלו תוצאות לא טובות", וניסתה להסביר זאת ב"חוסר היכולת של המוסדיים להצליח להשקיע בקרנות שהן ברביע העליון", כלומר הטובות שמבין קרנות ההשקעה. כך, לאותן תשואות של ההשקעה המסוכנת, לפי הוועדה, ניתן היה להגיע בהשקעות בכמה קרנות סל עוקבות אחרי מניות ואג"ח סחירות.

הוועדה דואגת גם לנפץ שלושה מיתוסים בניהול הכסף הפנסיוני: הראשון, שניהול אקטיבי מייצר תשואה עודפת. האמת היא הוויכוח על ניהול אקטיבי מול פאסיבי הוא ויכוח עתיק יומין בשוק ההון, והטענות שלאורך זמן קשה עד בלתי אפשרי להכות את המדד. מנהלי ההשקעות הפנסיוניות טוענים שבניהול כסף ארוך טווח הדבר שונה ויש יתרון לניהול אקטיבי. לצורך בחינת הטענה, הוועדה ניתחה את תשואות המוסדיים משנת 2008 ואילך, וגילתה שמשקל שונה של ארבע קרנות סל בסגמנטים מניות בארץ, מניות בחו"ל, אג"ח ממשלתיות בישראל, ואג"ח קונצרניות בישראל - מסביר 90% מהשוני בתשואות שהשיגו הגופים.

המיתוס השני שהוועדה טורחת לנפץ הוא שקרנות השקעה פרטיות מציגות תשואה עודפת לחיסכון, דבר שאיננו נכון, כפי שצוין בהרחבה קודם. והמיתוס המעניין השלישי שהיא מנפצת הוא שהשקעות לא סחירות ישירות בהלוואות פרטיות או בנדל"ן יקרות מאוד לביצוע שכן הם מבוססות על ניהול הזדמנויות. על סמך נתונים לשנים 2019-2015 - העלויות האלו הן בעלות של מאית אחוז לעומת של כ-0.15% להשקעה בקרנות פרטיות.

כלומר, קשה להצדיק דמי ניהול גבוהים, בניהול השקעות ובגישה להשקעות פרטיות, כאשר אלו כלל לא משיגים תשואה עודפת. אז או שמנהלי הפנסיה ישכילו לבחור בגופים הבאמת מוצלחים, או שפשוט יתמקדו בפיזור נכון בין מדדים ובהשקעות ישירות זולות. כך או כך, הטוענים שפריחת קרנות ההשקעה היא רק דרך לחלוקת שכר בתוך שוק ההון, קיבלו היום חיזוק משמעותי.