לאחר שהחיסון בידינו אין שום היגיון להמשיך לחיות עם פחד משתק ומדיניות חסרת בסיס

לאחר שחזרנו לשגרה מוצפים כלי התקשורת לאחרונה בידיעות על עליה במספר החולים ה"מאומתים" בבתי ספר, כניסת "הווריאנט ההודי" לארץ והדבקות במחוסנים. הממשלה משדרת תחושת חירום ומשרד הבריאות החליט על חובת עטיית מסכות במקומות סגורים, חיסון מתבגרים בגילי 12-15 והחמרת הבידוק והבידוד בנתב"ג.

נשקלת עטיית מסכות במקומות פתוחים, ויש כבר ארגונים שהחליטו על דעת עצמם להחזיר את התו הירוק. מנגד, רבים אינם נענים לעטיית מסכה במקומות סגורים ועד כה אין עליה במספר החולים הקשים והמאושפזים מקורונה. אז האם יש סיבה לדאגה? האם הצעדים הללו נחוצים ? ספוילר: יש כמה מיתוסים המשווקים לנו על ידי הרשויות מזה שנה וחצי שיופרכו בהמשך הטור.

ראשית, חולה "מאומת" אינה הגדרה מוכרת ברפואה. אדם ללא סימני מחלה שנמצא חיובי בבדיקת המטוש, שסף הרגישות הגבוה בו נעשה בה שימוש אינו מתאים לייעודו, אינו חולה ואינו "חולה מאומת". הוא נחשף לנגיף ויתכן שהוא נושא אותו, אך לרוב איננו מדבק.

רוב ההדבקות קורות מאנשים שיש להם סימני מחלה. ככל שייערכו יותר בדיקות כה רגישות יתגלו יותר נדבקים. מספר הזה קבוע כבר כמה חודשים, ואין עליה במספר החולים הקשים כי יש עומק חיסוני באוכלוסייה. מספר הנדבקים, על כן, חסר משמעות, והגיע הזמן להתעלם ממנו, כפי שמדינות בעולם ובהן סינגפור כבר החליטו.

שנית, וריאנט דלתא, ההודי, אכן הגיע לארץ וכקודמו הבריטי הוא צפוי ל"השתלט על השוק" מפני שזו דרכם של נגיפים. נגיפים עוברים שינויים במבנה הגנטי שלהם כדי לשמר את עצמם למול החסינות המתפתחת נגדם באופן טבעי עם ההדבקות והחיסונים. כדי לשרוד ולהתרבות הנגיף הופך עם הזמן למדבק יותר אך אז הוא מאבד מאלימותו. בנוסף, כל הווריאנטים הידועים עד כה רגישים לחיסון הקיים. ככל שנקים עוד ועוד עמדות בדיקה בנתב"ג לא ניתן למנוע מווריאנט חדש להיכנס לארץ ולהחליף את הקודם. מה שחשוב הוא שמאחר והווריאנט ההודי אינו גורם למחלה קשה יותר והחיסון מגן גם מפניו אין הדבר מהווה סיבה לדאגה.

רבים מהנדבקים הם מחוסנים. ובכן, כאן המקום להזכיר לציבור עובדה שגם היא אפשר שנשתכחה מאיתנו: החיסון לקורונה נבדק בניסויים והוכח כמונע מחלה קשה, אשפוזים ותמותה.

הוא לא נבדק ולא הוכח כמונע הדבקה, למרות שיש עדויות שהוא מונע הדבקה במידה מסוימת. וגם אם יש הדבקה במחוסנים, נשאלת השאלה: אז מה? כל עוד המחוסנים מוגנים ממחלה קשה ומתמותה מה אכפת אם ידבקו? לרוב יעברו מחלה קלה דמוית שפעת.

הדבקה של מחוסנים היא אחת הסיבות בגללן אין ולא היה מלכתחילה היגיון בתוו הירוק. הדבקה של מחוסנים גם מראה לנו שעיקר העומק החיסוני ("חסינות עדר") מתקבלת כתוצאה של הדבקה טבעית והחלמה, יותר מאשר מהחיסון.

חיסון ילדים מפני קורונה: כל טיפול רפואי נבחן בקריטריונים של תועלת ובטיחות. באשר לתועלת, ילדים עמידים לנגיף הקורונה, הם הרבה פחות חולים ופחות מדביקים, וככלל הם צולחים את מחלת הקורונה ללא סיבוכים.

המבוגרים שסביב הילדים, הסבא והסבתא הרגישים יותר למחלת הקורונה, רובם בארץ מחוסנים ולכן מוגנים. נשאלת השאלה על כן מהו בכלל הצורך לחסן ילדים מפני נגיף שאינו מהווה עבורם סכנה? בפרט שחיסון, כאמור, אינו מונע היטב מהמחוסן להדביק.

מנגד, הבטיחות בתכשיר החיסון, המוגדר כתכשיר ניסיוני, טרם הוכחה די צורכה, במיוחד לטווח הארוך. לחיסון אין עדיין אישור FDA אלא היתר לשימוש חירום בלבד, ובדעוך מגפת הקורונה בארץ כבר מזמן איננו במצב חירום אמיתי. מקרים של תופעות לוואי קשות כמו דלקת בשריר הלב כבר תועדו בצעירים שחוסנו, וששכיחות התופעה עולה ככל שהגיל יורד. ברפואה יש כלל גדול ועתיק יומין: "ראשית לכל, אל תזיק". בחיסון ילדים חוששני שחצינו את הגבול האתי הזה. גם ארגון הבריאות העולמי נכון להיום אינו ממליץ על חיסון ילדים לקורונה.

לעטיית מסכות כאמצעי למניעת הדבקה בקרב הציבור הרחב (להבדיל מבסיטואציה של טיפול רפואי) אין הוכחה בספרות המדעית. במקומות פתוחים בוודאי שלא, שכן סכנת ההדבקה שם אפסית. גם במקומות סגורים אין לכך עדות מספקת, אם כי בזמן מגיפה קשה עם חולים רבים ובחללים צפופים וסגורים הדעת נותנת שיש לכך ערך מסוים. להנחיה לעטות מסכות שוב במקומות סגורים אין איפוא כעת הצדקה מקצועית.

אם כן איננו עומדים בעצם מול התפרצות חדשה. בהערכת סיכונים ריאלית, התחלואה בקורונה נשארה יציבה ואין מקום לחשש מעליה משמעותית במספר החולים הקשים וחלילה בתמותה הודות לחיסון הטבעי והמלאכותי. לתופעות המוצגות על ידי הממשלה כמאיימות אין במציאות משמעות מסוכנת לבריאות הציבור.

במצב הדברים הזה מתעורר החשש כי קיים מניע לתדלק את הפחד מהנגיף בקרב קובעי המדיניות והציבור ולאפשר קבלת החלטות חסרות הצדקה כמו חיסון ילדים, עטית מסכות והארכת תקנות החירום. מדיניות כזו, ככל שהבסיס שלה אינו ברמת אמינות גבוהה, מערערת את אמון הציבור.

נגיף הקורונה נשאר איתנו וימשיך לגרום לתחלואה ברמה נמוכה. הגיע הזמן שנלמד לחיות איתו כפי שאנו חיים לצד מחלות מדבקות אחרות, מבלי שנשלים עם שיתוק החיים ועם ויתור על זכויות אדם יסודיות כחופש התנועה והזכות לנשום בחופשיות. יש צורך לחזור לפרקטיקה הרפואית המקובלת שאדם חולה נבדק ונשאר בבית. יש צורך להתאים את רמת הרגישות של בדיקת המטוש ליעודה כמקובל ברפואה.

יש צורך דחוף לתגבר את מערכת הבריאות הן כדי לטפל בנפגעי הסגרים המציפים אותנו והן כדי להיות מוכנים יותר למגיפה הבאה, עם מערך אשפוז בית ויכולות טיפול נמרץ. לממשלה החדשה יש אתגר מרכזי בהשבת אמון הציבור בקבלת ההחלטות. אך קודם לכל זו העת שהציבור יבין לאשורן את העובדות, את הסיפור האמיתי, וישתחרר מהפחד. אין שום היגיון שב-2021 עם החיסון שבידינו נמשיך לחיות תחת פחד משתק ונשלים עם מדיניות חסרת בסיס וקיצונית.

הכותב הוא חוקר בתוכנית לניהול מצבי חירום ואסון, אוניברסיטת תל אביב. ממקימי צוות הטיפול במגפות. כיהן כרופא מחוזי, מנהל מחוז ומנהל אגף בקופות חולים