הכלכלה השנייה בגודלה עומדת בפני רגע מכריע: האם הצעירים ימשיכו את מסורת המפלגה?

מפלגה הקומוניסטית הסינית חוגגת היום מאה שנה להיווסדה ויכולה למנות הישגים רבים: היא חולשת על הכלכלה השנייה בגודלה בעולם (שבקרוב תהפוך למספר אחת, אם המגמה תימשך); יש לרשותה צבא גדול ועתיר טכנולוגיה, שכולל את הצי הגדול ביותר בעולם; ערים מודרניות עם מעמד ביניים בעל אופי יזמי; ואוניברסיטאות ומכוני מחקר המתחרים על הובלה טכנולוגית במאה הקרובה. ואם לא די בכך, גם אין שום סימן באופק לגורם שיאתגר את הסמכות של המנהיג העליון, שי ג'ינפינג, הנהנה מתמיכה רחבה בקרב הציבור.

ובכל זאת, המפלגה הקומוניסטית הסינית חוששת, ויש לה סיבות טובות. המפלגה הכריזה כי עד שנת 2049, שנת המאה לייסוד הרפובליקה העממית, היא מתכוונת להפוך את סין ל"מדינה סוציאליסטית חזקה, דמוקרטית, מתורבתת, הרמונית ומודרנית". אלא שכאן טמונה הדילמה: אזרחים של מדינה מפותחת שכזו, סביר שלא יקבלו עליהם את המשטר הסמכותני המהדק את שליטתו יותר ויותר, ומתייחס אליהם כילדים. ניכר שבסין מתרחש שינוי דורי, הערכים המסורתיים מפנים מקום לגישות ליברליות יותר. כל זה לא מבשר טובות לעתיד המפלגה הקומוניסטית בטווח הרחוק. המשמעות היא, במילים אחרת, שקיים מתח מובהק בין האינטרס שלה כמפלגה שלטת - לבין יעדיה המוצהרים לטווח הארוך בסין.

 מצעד בסין / צילום: Reuters, Thomas Peter

הבטחה עם שחר

משבר לגיטימציה שכזה לא יהיה הראשון בהיסטוריה של המפלגה. היא כבר הייתה על סף התהום פעמים רבות, ובכל פעם היה עליה למצוא מקורות חדשים לתמיכה ציבורית.

כשנוסדה המפלגה בסין בשנת 1921, הקומוניזם היה אז הכי פחות מבטיח מבין הכוחות הפוליטיים הרבים שהתמודדו על שלטון המדינה. סין הייתה אז הרוסה משיטפונות, בצורת, תרבות של שכירי חרב ושחיתות. תריסר מייסדי המפלגה הקומוניסטית הוקסמו מהאידיאולוגיה החדשה והלא מובנת שנקראה מרקסיזם, וזו התחרתה על ההשפעה מול הדמוקרטיה הסוציאלית, הליברליזם, האנרכיזם, הפשיזם ו"איזמים" אחרים. כל אחת מן התנועות טענה שאצלה נמצא המפתח להחזרת סין לימי גדולתה.

התנועה הצעירה בחרה להגשים את הדוקטרינה המרקסיסטית בכך שהסיתה ב־1927 פועלי תעשייה בשנגחאי למרוד. המרד דוכא במהירות: הממשלה הלאומית של צ'יאנג קאי שק הוציאה להורג מאות מהשובתים וטיהרה את הקומוניסטים ברחבי המדינה. מנהיג צעיר במפלגה בשם מאו דְזֶה־דוּנְג החליט לנסות טקטיקה פחות שמרנית. הוא הצית מרד כפרי באזור הררי הנמצא כ־1000 קילומטר דרום־מערבית לשנגחאי. תוך זמן לא רב, הקיפו כוחותיו של צ'יאנג את אנשיו של מאו והדפו אותם מהאזור בו התבססו, כאשר הקומוניסטים החלו במצעד הארוך והכואב לינאן בצפון מערב, תוך ספיגת אבדות רבות.

מרגע שהגיע הצבא האדום לינאן, המפלגה הקומוניסטית מיצבה עצמה ככוח לאומני ופטריוטי, המקבל אנשים מכל שכבות החברה. היא זכתה לתמיכת האיכרים לאחר שהורידה את דמי השכירות והצליחה להדוף את הצבא היפני. אינטלקטואלים רבים עברו לינאן בגלל שנגעלו מהשחיתות בממשלתו של צ'יאנג ולמדו את גרסתו של מאו למרקסיזם.

לאחר סוף מלחמת העולם השנייה, כשצבא יפן נסוג, התמודד צבא האיכרים של מאו עם הצבא הגדול של צ'יאנג, שאף זכה לתמיכת ארה"ב. במלחמת האזרחים הזו נראה היה שמאו צפוי להפסיד. אלא שהמורל הנמוך בקרב כוחותיו המושחתים של צ'יאנג גרם להתפרקות חייליו בשדה הקרב. בעזרת מעט סיוע מברית המועצות, צעד הצבא האדום אל ניצחון מפתיע.

 מטיילים סינים לומדים על היסטוריית המפלגה / צילום: Shutterstock

בימיה הראשונים של הרפובליקה העממית, קיבלו רוב הסינים את השלטון הקומוניסטי בהתלהבות, אם כי מעטים האמינו או אפילו הבינו את המרקסיזם או המאואיזם. עבור רוב אזרחי המדינה, השלטון החדש מימש את ההבטחה לשלום ולשיקום המיוחל. על מנת להקל על ההזדהות עם השלטון והרעיון בקרב אוכלוסייה שרובה לא ידעה קרוא וכתוב, בנה המשטר פולחן אישיות סביב יו"ר המפלגה מאו, שהצטייר כמנהיג נבון המוביל את סין לעצמאות ושגשוג.

אבל מאו הוביל את סין לסדרה של אסונות. שנה בלבד לאחר שהוכרזה הרפובליקה העממית, שלח את צבאו המותש להתערב במלחמת קוריאה, במהלכה קרוב למיליון חיילים סינים נהרגו או נפצעו. ב־1958, פתח ב"קפיצה הגדולה קדימה", שהביאה למותם של 30־40 מיליון איש, ברעב הגדול בהיסטוריה. בשנת 1966, החל במהפכה התרבותית־הפרולטרית הגדולה, אשר לפי אחת ההערכות עלתה במקום העבודה, הבריאות או החיים של כ־100 מיליון סינים והשמידה את המפלגה כגוף מאורגן.

פשיטת הרגל של פולחן האישיות של מאו הפכה פומבית בבת אחת באפריל 1976, כשאלפי מפגינים שנאספו בכיכר טיאננמן התאבלו על מותו של ראש הממשלה הפרגמטי ביותר של מאו, ג'ואו אנלאי. כמה חודשים לאחר מכן גם מאו נפטר, ואלמנתו ושלושת מקורביו הפוליטיים נעצרו ולבסוף נשפטו כ"כנופיית הארבעה". הם הואשמו במהפכה התרבותית, חרף העובדה שמאו פצח בה, והורשעו על "פשעיהם המהפכניים". תנועת חומת הדמוקרטיה שפעלה בין השנים 1978־1979 הוציאה לרחובות אלפי סינים שדרשו את "הפיכת פסקי הדין הלא צודקים" שנפסקו בשנות מאו, ודרשו הקלה במגבלות על חופש הביטוי והמחשבה.

בתקופת מותו של מאו, רמת החיים בסין לא הייתה טובה יותר מאשר בשנות ה־30, לפני פלישת צבא יפן. שאיפותיהם הגדולות ביותר של הצרכנים היו ל"שלושת הפריטים האדירים" - שעון יד, אופניים ומקלט רדיו. דנג שיאופינג, ממנהיגי המפלגה, אמר בפגישה של בכיריה: "אם איננו יכולים לצמוח מהר יותר מהמדינות הקפיטליסטיות - הרי שאיננו יכולים להוכיח את עליונות השיטה שלנו".

על מנת להציל את המפלגה, הסית דנג את הנרטיב של המשטר ממאבק בין־מעמדי למודרניזציה. ב־1978, החלה התקופה שכונתה "רפורמה ופתיחות", אשר בעשור הראשון לקיומה הביאה אכן לצמיחה בשיעור שנתי של 8.6%. אבל הליברליזציה לא הלכה רחוק: דנג התעקש על שמירת "ארבעת העקרונות הבסיסיים": לאיש אינו מותר להטיל ספק בסוציאליזם, ב"חשיבה של מאו דזה־דונג", בדיקטטורה הדמוקרטית של העם או בהנהגת המפלגה הקומוניסטית.

 שלט חוצות בשנגחאי המפרסם את חגיגות המאה למפלגה הקומוניסטית / צילום: Shutterstock

האופטימיות הכלכלית והליברליזציה הפוליטית המוגבלת אכן הפכו את המפלגה ליותר פופולרית לזמן מה. אבל עד שנת 1988 הובילו הרפורמות לאינפלציה ולשחיתות גואה, בעוד שהפתיחות למערב חשפה את הסינים לערכים פוליטיים מערביים. בשנת 1989, הייתה המפלגה שוב בצרות. באביב, עשרות מיליוני אזרחים הפגינו בקריאה לדמוקרטיה ביותר מ־300 ערים ברחבי המדינה, בהובלת מאות סטודנטים שפצחו בשביתת רעב בכיכר טיאננמן. קריאותיהם לחירות הוכנעו רק לאחר ה־4 ביוני, עם הריגתם בבייג'ינג של מספר לא ידוע של אנשים - כנראה כמה מאות - יחד עם מעצרים רבים שנערכו ברחבי המדינה.

דיכוי רך, יחסית

התקופה שבין אירועי כיכר טיאננמן לעלייתו של שי ג'ינפינג אופיינה בצמיחה כלכלית חזקה אבל גם ברפיון אידיאולוגי ובציניות גוברת לגבי המפלגה הקומוניסטית. לאחר שעלה לשלטון בשנת 2012, שוב מצא שי מפלגה במשבר. הוא אמר לקונגרס המפלגה כי "ישנן בעיות דחופות רבות במפלגה שיש לפתור, בייחוד בעיות כמו שחיתות ולקיחת שוחד בידי חברי המפלגה, ניתוק מהעם ושימת דגש מופרז על רשמיות וביורוקרטיה. צריך לטפל באלה באומץ רב".

שי נשען על תמהיל של אסטרטגיות חדשות וישנות על מנת לבסס מחדש את זכות המפלגה לשלוט. ראשית, הוא צמצם את הביורוקרטיה על מנת להראות שהממשל יכול לספק משילות אפקטיבית. הקמפיין שלו נגד שחיתות צמצם את ההתנהגות הפסולה בקרב הדרג הפקידותי, ומערכת הקידום בשורות המפלגה הניעה את רוב הפקידים המקומיים לחפש פיתוח כלכלי, להפוך את הערים שלהן ל"ירוקות" ולהרחיב תוכניות רווחה. למרות ניהול לא נכון של מגפת הקורונה בימיה הראשונים, המשטר השתלט על המשבר מהר ובאופן רשמי דיווח על פחות מ־5,000 מקרי מוות. סין החלה לפתוח מחדש את הכלכלה כבר במרץ 2020 וקבעה לשנת 2021 יעד צמיחה סביר של 6%.

מקור נוסף לתמיכה במשטר, הוא הלאומנות. אפילו סינים שאינם חובבי המפלגה הקומוניסטית גאים בהישגי מדינתם. רבים רואים את הדיבור ההולך וגדל בארה"ב אודות ה"איום הסיני", כניסיון לחסום את עלייתה של סין למקומה הראוי בסדר הבינלאומי.

בנוסף, למרות שהמשטר אינו דמוקרטי בשום מובן מערבי, הוא נמצא בקשר עם האזרחים יותר ממה שאנשים מבחוץ יכולים להבין. ממשלות מקומיות מחזיקות תיבות תלונות דיגיטליות בהן אזרחים יכולים לדווח על בעיות בשירותי ממשלה או להאשים באופן אנונימי פקידי שלטון בשחיתות או התעמרות. כשהפגנות בקנה מידה קטן מתרחשות לגבי נושאים כמו הלנת שכר והשתלטות על קרקעות, פקידי הממשל מגיבים לעתים קרובות במה שהחוקרים ינהואה דנג וקווין אובריאן מכנים: "דיכוי רך באופן יחסי". הם מגייסים דמויות מוכרות כדי שאלו ישכנעו את המפגינים לסגת. באזורים כפריים, הפקידים נשענים על בני המשפחות המכובדות או מנהיגי אגודות דתיות מקומיות. באמצעותם יוכלו לגרום לתושבים לוותר על אדמות לצורכי פיתוח, לציית להנחיות לא פופולריות או לשתוק אל מול התעמרות מצד השלטון.

שלטונו של שי גם החזיר את האסטרטגיה המאואיסטית הקלאסית של משמעת אידיאולוגית סביב פולחן אישיות. העם הסיני נאלץ לקבל מסרים כגון "חזונו של שי ג'ינפינג על סוציאליזם במאפיינים סיניים לעת החדשה", שנוסף כתיקון לחוקה. לכך נוספו תיאוריות שונות כגון "החלום הסיני", "ארבעת האמונות", "האסטרטגיה הכוללת בעלת ארבע הזרועות" ו"התוכנית האינטגרטיבית בחמישה מעגלים". שי מתואר בתעמולה נרחבת כמנהיג חייכן ונבון, יודע כל, בעל רצון טוב, המוביל את סין ללא שגיאות אל גדולה היסטורית בלתי נמנעת. חברי המפלגה עורכים טקסים של לימוד הדוקטרינה, לומדים את נאומיו של שי ומצטטים ניסוחים מכתביו. אקדמאים חייבים ללמד ברוח קווי המפלגה, והתקשורת מעודדת את האידיאולוגיה הרשמית באופן נלהב.

למרות עליית האינטרנט והרשתות החברתיות, ויכולתם של מיליוני סינים לטייל או ללמוד בחו"ל, יש למשטר עדיין מידה יוצאת דופן של שליטה על זרימת המידע. רוב הצעירים היום לא יודעים בכלל מה קרה בבייג'ינג ביוני 1989. האזרחים מקבלים תמונה ורודה על שנותיו של מאו דרך בתי הספר, וכך גם מוצג בכלי התקשורת. ביקורת על מה ששי מגדיר "30 השנים הראשונות" של הרפובליקה העממית של סין - אסורה מתוקף ההגדרה "ניהיליזם היסטורי". אזרחי סין לומדים שהמדינה זוכה לכבוד בכל העולם בגלל התיאוריות של שי לגבי "סוג חדש של יחסים בינלאומיים עם שיתוף פעולה, וגישת ה־win־win כערך ליבה" ו"עבודה לבניית קהילה עם עתיד משותף למין האנושי".

מעטים בסין מאמינים ברעיונות האלה או אפילו מבינים אותם. אבל מעטים גם האנשים שהם טיפשים מספיק כדי להטיל בהם ספק: כל סיני שחושב על פוליטיקה - ורוב האנשים לא עושים זאת - יודע כמה זה מסוכן לאתגר את המשטר. זה אפילו יותר מסוכן כעת, כשהמשטר החל להשתמש בשיטות שליטה מתוחכמות כמו טכנולוגיה לזיהוי פנים ו"מערכת האשראי הסוציאלי" העוקבת אחרי התנהגותם של אנשים ביום-יום. פרט לכך, המפלגה הקומוניסטית הסינית וידאה שלא תהיה אלטרנטיבה פוליטית מאורגנת, כך שסינים רבים מאמינים שקריסת המפלגה תוביל לכאוס. קונספט שאולי אפילו מפחיד יותר מהמשטר עצמו, לאור ההיסטוריה של סין.

סימנים של הפיכה

בינתיים, נראה כי תמהיל השיטות הזה עבד. סקר הברומטר של אסיה, המשווה את דעת הקהל ב־14 מדינות אסיאתיות, מגלה שאזרחי סין, לצד אזרחי ויאטנם וסינגפור, מדווחים על רמת האמון הגבוהה ביותר במוסדות הממשלה. בשמונה סקרים שנערכו בין 2003 ל־2016 על ידי אוניברסיטת הרווארד, הביעו אזרחים מידה גבוהה של שביעות רצון מתפקוד מוסדות הממשלה בכל הרמות האדמיניסטרטיביות. ממצאים דומים דווחו בידי חוקרים אחרים.

מדוע, אם כך, משטרו של שי נכנס כל כך חזק בעורכי דין לזכויות אדם, פמיניסטיות, פעילי זכויות עובדים, קבוצות חברה אזרחית, או אנשים המעיזים לבקר את המשטר ברשתות החברתיות? כנ"ל לגבי נוצרים המתפללים מחוץ לכנסיות בשליטת הממשלה או יזמים פרטיים כמו ג'ק מא שחושבים שהם חכמים מהמפלגה. למה קידם המשטר תיאוריה חדשה של "שלטון חוק סוציאליסטי עם מאפיינים סיניים" שמכפיפה את מערכת המשפט באופן מלא לשליטת המפלגה?

"המאואיזם החדש" כפי שמכנים אותו כמה חוקרים, משקף תחושה מפתיעה של איום מצד ממשלה כה מוצלחת בשימור תמיכת הציבור. לא רק תושבי טיבט, האויגורים ותושבי הונג קונג - נראה שבמפלגה מאמינים שהנאמנות של אוכלוסיית האן, שהיא הדומיננטית במדינה, אינה יציבה. כל עוד המשטר הסמכותני מספק שגשוג וגאווה לאומית, מעמד הביניים הכולל סטודנטים, אינטלקטואלים וחברי מפלגה בעצמם, תומך בו. אבל ישנם אזרחים מעטים, אם בכלל, המאמינים באידיאולוגיה העקרה של המפלגה ובפולחן האישיות האנכרוניסטי שלה.

רוב הסינים כיום עדיין מחזיקים בדעות מסורתיות של כיבוד סמכות ומעריכים את הממשלה על יכולתה לספק צמיחה כלכלית ושירותים חברתיים יותר מאשר על האופן שבו היא מתייחסת לחופש הביטוי. אבל סקרים מראים שסינים צעירים, עירוניים ומשכילים צמאים יותר ויותר לחירות ולממשלה קשובה.

סקר הברומטר של אסיה האחרון שיש לגביו נתונים, נערך בסין בשנים 2014־2016. מתוך המשיבים, 21% הזדהו כתושבי ערים בעלי השכלה מסוימת, עם הכנסת משק בית מספיקה על מנת לכסות את הוצאותיהם ולחסוך מעט כסף. לעומת משיבים שאינם ממעמד הביניים, לאזרחים אלה פוטנציאל כמעט כפול לבטא חוסר סיפוק מהאופן בו המערכת הפוליטית פועלת (32.5% לעומת 17.2%). כמו כן, הקבוצה הראשונה בעלת סיכוי גדול פי שניים להחזיק בערכים ליברליים ודמוקרטיים כגון עצמאות מערכת המשפט והפרדת רשויות (47.4% לעומת 20.4%). עמדות אלה בולטות אפילו יותר בקרב צעירים ממעמד הביניים.

המפלגה הקומוניסטית הסינית מודעת למגמות הללו. היא מאמינה שמספר גדול של אזרחים סינים חשופים להשפעה אידיאולוגית מצד "כוחות עוינים" מהמערב. לעת עתה, הפתרון שלה הוא להיכנס בהם אפילו יותר חזק, ולהתייחס לכל סימן של התנגדות כתחילתה של הפיכה פוליטית, אפילו בעת שהמשטר מקדיש עצמו לקידום השינויים החברתיים והכלכליים שהביאו למצב הזה.

המערכת הפוליטית הסינית התפתחה במשך יותר ממאה שנה, ולמעשה, התהליך עוד לא הסתיים. לא ניתן לחזות מתי ואיך תשתנה המערכת. הוודאות היחידה היא שדיכוי לבדו לא יצליח להשתיק את העם הסיני לנצח.