יד הברזל נכרתה: אחרי התבוסה בטיגריי, אתיופיה עומדת בפני פירוק

היא הארץ השנייה בגודלה באפריקה, במניין תושביה; או הגדולה ביותר במזרח התיכון, תלוי בהעדפות המיון והאפיון של גיאוגרפים ושל היסטוריונים.

ישראלים התרגלו במרוצת השנים לחשוב על אתיופיה כחלק מה"פריפריה". כאשר בן גוריון חיפש בעלות ברית קרובות נגד הלאומנות הערבית, הוא מצא אותן בטורקיה, באיראן ובאתיופיה. לא במקרה, בשתי האחרונות משלו קיסרים, בחסדי האל.

אתיופיה תמיד הייתה רופפת. אמנם צל של עתיקוּת מרחף עליה, עם שורשים תנ"כיים. אבל היא בעצם חדשה למדי. היא התקרבה אל גבולותיה המודרניים ואל הרכבה האתני הנוכחי רק בשלהי המאה ה־19. היא עשתה זאת בכלים הקלאסיים הנתונים למעמד שליט מצליח: כיבוש, סיפוח, דיכוי, הפחדה, שוחד.

אתיופיה מעולם לא הייתה מדינת־לאום. היא לא יכלה להיות, בהתחשב בזה שאין בה שום לאום המתקרב לדומיננטיות מספרית; ויש בה הרבה לאומים קטנים, העומדים על זכותם ליהנות מדרגה ניכרת של אוטונומיה.

קיסרי אתיופיה ויורשיהם בזבזו כמות פנטסטית של אנרגיה ושל משאבים על ניסיון כושל לכוף את כל הלאומים למרותו של משטר, שהיה מיוסד בעיקרו על לאום אחד ויחיד: האמהרים. שפתם היא אמנם הלשון המשותפת של אתיופיה, אבל הם רק רבע מהאוכלוסייה. המשטר האמהרי האחרון, אשר נפל לפני 30 שנה, לבש אופי של דיקטטורה צבאית רצחנית. היא נשענה על צירוף לא־סביר של תמיכה: ברית המועצות, קובה וישראל.

לאפות את העוגה האתיופית

שני לאומים עשו יד אחת נגד הדיקטטורה: האריתארים והטיגריאנים. האריתארים רצו עצמאות; הטיגריאנים רצו להפיל את האמהרים.

הדיקטטורה נפלה לבסוף ב־1991. הטיגריאנים עטורי הניצחון נכנסו לאדיס אבבה. אריתריאה הורשתה לפרוש, ולכונן מדינה עצמאית. "החזית העממית לשחרור טיגריי" התחילה לאפות את העוגה האתיופית בצלם שאיפותיו של מנהיגה, מהפכן נועז, רב חזון ועריץ ששמו היה מלס זנאווי. הוא היה היחיד בכל אפריקה שוויתר על התואר "נשיא", והסתפק ב"ראש ממשלה". אבל זה לא היה ביטוי של נכונות לכונן קואליציות, או להאציל סמכויות.

הוא חשב שיוכל להביא שקט לאתיופיה באמצעות הכרה נומינלית בזכויותיהן של הקבוצות הלאומיות. כל אחת מהן קיבלה מדינה משלה, עם הגדרה עצמית; והחוקה הפדרלית החדשה אפילו הרשתה לכל אחת מהן לפרוש. אבל מנס לא התכוון ברצינות. משטרו היה מונופול טיגריאני, אף כי הטיגריאנים אינם אלא 7% מהאוכלוסייה. הקבוצה הגדולה ביותר, האורומו, בערך 35%, והאמהרים, בערך 26%, חרקו שיניים (מקור הנתונים). 

מלס הנחיל הישגים לא מבוטלים לאתיופיה, בייחוד בתחום הכלכלי. הוא היה בן שיח רצוי של מנהיגי מעצמות. ראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון, כינה אותו "דובר רב השראה של אפריקה". גם האמריקאים והסינים רצו ביקרו.

אבל הוא זייף בחירות, גדש את בתי הסוהר ביריבים פוליטיים - וניהל מלחמת־שווא נגד אריתריאה. שם, מעבר לגבול, בעל בריתו לשעבר, איסאייאס אפוורקי, הקים מדינת משטרה, שתוארה לא פעם כצפון־קוריאה של אפריקה. המלחמה שירתה את צורכי השיור של שני הרודנים.

נגד "השנאה ותאוות הנקם"

בגיל צעיר יחסית מלס מת פתאום ב־2012. המשטר שבנה ב־20 השנה הקודמות היה תפור היטב על מידותיו, אבל לא על מידות יורשיו. הקואליציה הרב־אתנית שמלס בנה למראית־עין טרפה לבסוף את צאצאיו הפוליטיים. ב־2017, הטיגריאנים הורדו למדרגת שותפים זוטרים. הם אמנם הורשו להוסיף ולשלוט באזור האוטונומי שלהם, בצפון מזרח, בין סודאן לאריתריאה. אבל השלטון המרכזי עבר בפעם הראשונה לידי איש מן האורומו, אבי (Abiy) אחמד, שעל אף שמו הוא נוצרי אוונגליסטי (אבא היה מוסלמי).

אבי הקסים את כל רואיו, גם מפני שהיה צעיר, גם מפני שפתח את בתי הכלא לרווחה, והזמין את מנהיגי האופוזיציה לחזור מגלותם; וגם מפני שסיים את מלחמת רבע המאה עם אריתריאה. נורווגיה העניקה לו את פרס נובל לשלום. הוא עמד באוסלו, והטיף נגד "השנאה ותאוות הנקם". מחיאות כפיים סוערות.

מה קרה לאבי בשנים הבאות? אולי לא ממש קרה. הוא ירש את מצב הדעת של קודמיו, הקיסרים והגנרלים: ההנחה שרק יד ברזל תוכל להבטיח את קיומה של המדינה האתיופית.

לפני שמונה חודשים, אבי פתח מלחמה נגד הטיגריאנים. צבא הממשלה כבש את רוב טיגריי במהירות מסחררת, וטען לניצחון. מפלגת השלטון הטיגריאנית הוכרזה ארגון טרור.

עד מהרה התחוור המשחק שאבי שיחק: הוא הזמין את האריתראים להצטרף אל נקמת הדם שלו נגד הטיגריאנים. בתחילת החודש שעבר הזהירו ארגונים לזכויות אדם, כי 350 אלף טיגריאנים רעבים ללחם; 33 אלף ילדים נוטים למות; "חיילים אתיופיים, אריתריאיים ואמהרים שודדים רכוש, שורפים יבול, הורסים בתי חרושת ובתי חולים", ומונעים כניסה ותנועה של ארגוני הצלה בין לאומיים. ממשלת אבי ובעלי בריתה הואשמו ב"מעשי טבח גדולי ממדים, הוצאה להורג של גברים ושל ילדים, מעצרים שרירותיים, אין־ספור מעשים איומים של אלימות מינית נגד נשים וילדות".

  

טיגריי עמדה בתחילת החודש שעבר על סף ג׳נוסייד. ואז התרחש משהו שכמעט איש לא העלה בדעתו: הכוחות הטיגריאניים המובסים הגיחו ממחבואיהם, אסרו מלחמה על צבא הממשלה, והנחילו לו תבוסה ניצחת. אפשר ששלוש או ארבע או אפילו חמש דיוויזיות אתיופיות הושמדו. 33 אלף חיילים אתיופיים נהרגו, או נפלו בשבי. כוחות הממשלה וסוכניה בערים הגדולות נמלטו בן לילה, לאחר שניתקו את אספקת החשמל וגנבו ציוד תקשורת. הטיגריאנים חזרו ונכנסו אל בירתם ביום ב׳.

 טנק אתיופי הרוס ונטוש בצד הדרך בטיגריי, מאי / צילום: Associated Press, Ben Curtis

אבני הדומינו

אבי עדיין לא דיבר בפומבי על משמעות התבוסה. הוא מיהר להכריז "הפסקת אש זמנית חד צדדית". לטיגריאנים אין כל סיבה להפסיק את האש, בוודאי לא כאשר ידם על העליונה. השאלה היא אם הם יחליטו לנסות ולפרוש מאתיופיה, ולהקים מדינה עצמאית.

סיכויי טיגריי העצמאית אינם יכולים להיחשב לטובים. אין לה מוצא לים, היא מוקפת בשטחים עוינים (חוץ מסודאן), היא הררית וענייה, ובעתיד הנראה לעין היא תהיה סמוכה על שולחנם של ארגוני סעד והצלה בינלאומיים. אבל הסיוט של חודשי הכיבוש האתיופי מעניק לה סיבה כבדת משקל לנסות ולצאת.

האם יציאתה תפיל אבני דומינו אתיופיות נוספות? את הסבירות של התפרקות אתיופיה מוקדם להעריך. אבל הסבירות של מלחמת אזרחים גבוהה ממה שהייתה מאז מלחמת האזרחים הקודמת, בשנות ה־80. במלחמת אזרחים חדשה עלולים להתערב שורה של גורמים חיצוניים, מן הסביבה המיידית, הקצת־מרוחקת והרחוקה ממש. ישראלים אינם צריכים הסבר על משמעויותיה של התפתחות כזאת. המפה מסבירה הכול.

מצרים וסודאן, המוטרדות זה עשרות שנים מן האפשרות של הטיית מי הנילוס, יהיו מן המתערבות הפעילות ביותר. בארץ ש־31% מאוכלוסייתה מוסלמים, הפוטנציאל של כניסת איסלם מיליטנטי הוא עצום, וזה בדיוק מה שמדאיג את ארה"ב. הידרדרות באתיופיה עשויה להעמיד במבחן חסר תקדים את שאיפותיה הבינלאומיות של סין, שיש לה בסיס צבאי בג׳יבוטי, על גבול אתיופיה.

אין זה מן הנמנע שהשבוע התחיל אחד המשברים האזוריים החמורים ביותר של זמננו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny־globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny