פופוליזם, עובדות וים המלח: זה הזמן לעשות סדר

האם להיות פופוליסט זה בהכרח רע? תמיד? ומה קורה כשלאמירה פופוליסטית לכאורה יש גיבוי עובדתי ומדעי?

על פי האקדמיה ללשון העברית, "פופוליזם מציין התנהלות של פוליטיקאים ואישי ציבור המכוונת אל הציבור הרחב במטרה לרכוש את אהדתו".

עם השנים דבקה בביטוי הקונוטציה השלילית המוכרת לנו, אבל למעשה, מבחינה מילולית, מדובר בניסיון ליצור שיח אוהד עם הציבור. אז למה בעצם המילה הזו הפכה לקללה, למילה נרדפת לציניות ורדידות? ואולי הגיעה העת להחזיר את המילה למשמעותה המקורית ולהזכיר ששיח עם הציבור וקשב לעמדותיו יכול להיות דבר נפלא, כל עוד זה לא בא על חשבון עובדות ומדע.

בשנים האחרונות אנו רואים שימוש הולך וגובר בביטוי "פופוליזם" כדי להמעיט בערכן של טענות סביבתיות נגד מזהמים או הממשלה.

ים המלח הוא דוגמה מצוינת - כל עוד אנשי סביבה עוסקים בתחום "המותר להם" של עתיד ים המלח והמערכת האקולוגית - הכל בסדר. אבל הרהבת עוז להתייחס למפעלים התעשייתיים שפוגעים בערך הטבע הזה? ברכות, זכית לכינוי פופוליסט.

רק לאחרונה, רשות המים טענה שהעמדות שהצגנו באדם טבע ודין לעניין פעילות שאיבה של המפעלים הן "...פופוליסטיות, ומטרתן להציג באופן מעוות את המציאות".

מתקפה זו באה כתגובה לטענותינו על כך שרשות המים נותנת למפעלי ים המלח להגדיל את כמויות המים שהיא שואבת מהים ההולך ומתכלה באמצעות רישיון ההפקה שניתן למפעל על ידי המדינה.

כדאי להזכיר שבמשך שנים רשות המים לא חייבה כלל את מפעלי ים המלח ברישיון, עד שאולצה לעשות כן על ידי בית המשפט בעתירה שהגיש אדם טבע ודין בנושא. מטרתו של הרישיון להבטיח פיקוח על פעילות המפעלים ולמנוע את דלדולו של הים על ידי צמצום השאיבה. צמצום - לא הותרתה על כנה, ובוודאי שלא הגדלתה.

אבל מתגובת הרשות, משתמע שאין למפעלים תפקיד כלל בירידת המפלס, וכי רק הסכרים שהוקמו ואשר חוסמים את הזרמים הטבעיים לימה הם שמביאים לירידה המסיבית במפלס.

נכון שרוב הציבור נעצב למראה ים המלח ההולך ונעלם וכן מתעורר בו זעם לנוכח מפעלי התעשיה העובדים במקום ומשיאים רווחי עתק, ולכן לכאורה הקשבה לרחשי לב אלו היא פופוליזם. אבל האם הטענה "הלא פופוליסטית" של הרשות היא נכונה רק משום שאינה עולה בקנה אחד עם רגשות הציבור?

בואו נדבר על העובדות. מפלס האגן הצפוני של ים המלח יורד כל שנה בסביבות 1.2 מטר.

לירידת המפלס השפעות מרחיקות לכת על האזור וביניהן הרחקת חוף הים עד כדי מספר קילומטרים, בולענים (יותר מ-6,000 היום) ופגיעה במי התהום ובנביעות מים מתוקים. לכל אלו השפעה על התשתית הפיזית של האזור ואשר עלולות להיות להן השפעות על המשך פיתוחו. די בנסיעה לאורכו של כביש 90 לכיוון ים המלח כדי לראות ולהבין את היקף הנזק.

לירידת המפלס שלושה גורמים עיקריים - כולם מעשי ידי אדם: שינוי אקלים, התערבות אנושית שהובילה לסכירת עיקרי מקורות המים שהתנקזו בעבר לים המלח ופעילות המפעלים באגן הדרומי (הן בישראל והן בירדן).

על פי נתונים רשמיים של המדינה - חלקם של המפעלים בישראל ובירדן בגרעון המים עומד על כ-0.5 מ' בשנה. חלקם של המפעלים הישראלים כ-28 ס"מ, בשנה שהם כ- 25% מירידת המפלס.

אם כך לא ניתן לטעון כי אין לפעילות התעשייתית הישראלית השפעה על ירידת המפלס. אין חולק על כך שצמצום הפעילות של המפעלים תביא לירידה בקצב האידוי בים המלח ולכן לפגיעה פחותה באוצר טבע חשוב וייחודי של מדינת ישראל שהולך ונעלם.

בדבר אחד רשות המים צודקת - בדומה למשק המים, ים המלח מהווה מערכת אחת שלא ניתן להתעלם מחלק ממנה. הטיפול בים המלח דורש טיפול הוליסטי כדי להביא לשיקום ושימור של הימה.

כדי להחזיר עטרה ליושנה נדרשת החזרה של ההזרמה הטבעית של מים לים המלח. אבל למלא אמבטיה עם פקק פתוח איננה פעולה הגיונית - ולכן, ככל שרוצים להציל את ים המלח, אין מנוס מצמצום הפעילות באגן הדרומי.

עם זאת, במשך שנים ארוכות המדינה לא מוכנה להכריע לגבי עתיד אוצר הטבע של כולנו, והוא נמוג לנגד עיננו. המדינה גם אינה מזרימה מים וגם אינה סוגרת את "הפקק הפתוח" של הפעילות התעשייתית.

פופוליסטי או לא, העובדות ברורות - במקום להקטין את הטענות המובאות לפתחה על ידי הציבור ופעילי סביבה, על המדינה בכלל ועל רשות המים בפרט, לטפל בכלל הבעיות שמשפיעות על ים המלח ולפעול להצלתו והבראתו. בדחיפות.

הכותבת היא ראש תחום כלכלה סביבה ומשאבי טבע באדם טבע ודין