עיצרו את שעון החול: על הממשלה לנצל את ההזדמנות למיגור הפשיעה בחברה הערבית

יש איזו תפיסה ידועה לפיה כשיורד החושך נהיה מסוכן יותר. בחסות החשיכה והדממה ברחובות השקטים מתבצעים מעשי פשע, אז העבריינים מעזים לצאת החוצה ולבצע את זממם. ביטויים ומשפטים הומצאו על זה, לדוגמה הביטוי: "כמו גנבים בלילה". מכאן גם הביטוי "שוד לאור היום", שכן, יש בביצוע פשע באור יום משהו חמור יותר. הוא מעיד על תעוזה ועזות מצח. בחברה הערבית, הפשיעה כבר קיימת לאור היום על מלא. לשעה אין כבר משמעות. אצלנו ארגוני הפשע והעבריינים איבדו את הפחד לחלוטין. הם לא חוששים ממשטרה והם מטילים את מוראתם על האוכלוסייה.

כך אנחנו עדים, בשיאו של היום, למעשי רצח מזעזעים ונתעבים בתוך החברה שלנו. אין דין ואין דיין, אין טיפה של פחד, אין טיפה של בושה, אין מילימטר של הרתעה. במשך שנים ארוכות אנו זועקים על תהליך הסלמה מתמשך אצלנו בתוך הבית. מה שקורה היום לא היה קיים לפני שנה, מה שהיה לפני שנה היה נראה לא מציאותי לפני שנתיים. השעון מתקתק והקווים האדומים מגלים בכל יום כמה גמישים הם יכולים להיות וכמה הם יכולים להימתח.

ככל שאנחנו זועקים יותר, כך ההתעלמות זועקת יותר וככל שההתעלמות זועקת יותר, עולה האומץ של העבריינים. הם כבר לא חוששים להחזיק בנשק לא חוקי, לא חוששים לסחור בו ובסופו של דבר, ברחוב שבו מסתובב נשק יש גם יריות וחיסולים. העבריינים מבינים היטב כי הם יכולים לעשות מה שירצו, כי לאיש לא אכפת.

אנחנו עדיין ממתינים

השבוע, לאחר עוד שורה של מעשי רצח בחברה הערבית אני וחבריי עלינו להתראיין בשלל אמצעי תקשורת ולזעוק את זעקתנו, שוב. אחת השאלות שחוזרת על עצמה בראיונות האלו, ובאופן כללי בשיחות על הנושא היא - מה אפשר לעשות? ובכן, מדובר בשאלה ישנה מדי, עתיקה מדי ולא רלוונטית כבר. השאלה הזאת הייתה רלוונטית אולי כשרק התחלנו את מאבקנו. מאז נבנו אין ספור תוכניות ממשלתיות ואזרחיות ונמצאו אין ספור פתרונות. תוכניות נכתבו ותקציבים נגזרו, רק מעולם לא חולקו.

נראה כי הבעיה לא קיימת בתוכניות שכבר כתובות או בפתרונות שידועים לכל העוסקים במלאכה, הבעיה היא עם הוצאתם אל הפועל - מהדף אל המציאות, מדיבורים למעשים. במשך שנתיים הסבירו לנו כי בעקבות המשבר הפוליטי אין מפכ"ל והשרים מתחלפים וגם אי אפשר לעגן תקציבים כיוון שאין תקציב מדינה. ובכן, כעת ישנה ממשלה חדשה ותקציב מדינה אמור לעבור בקרוב וגם מפכ"ל קבוע ושר ביטחון פנים חדש. ומה איתנו? אנחנו עדיין ממתינים. איש לא טרח להיפגש איתנו, מזדעזעים מהרצח וממשיכים הלאה.

הממשלה החדשה היא הזדמנות חדשה להעמקת הברית בין החברה הערבית לבין כלל הציבור הישראלי, כי היא נותנת לממשלה החדשה הזדמנות להוכיח לנו ולציבור שאנחנו מייצגים כי היא רואה בנו חלק אינהרנטי מאזרחי המדינה ושהבעיות שלנו מטרידות אותה כבעיות של אזרח. אסור לאף מדינה להשלים עם ארגוני פשע המסתובבים בתוך האוכלוסייה שלה ורוצחים אזרחים לאור יום.

נכון, בממשלה הזאת יש לראשונה בהיסטוריה מפלגה ערבית, "הם ידאגו לכם" אומרים לנו. אבל במדינה דמוקרטית כל חברי הממשלה צריכים לייצג את כל חלקי האוכלוסייה, הבעיות שלנו הן לא הבעיות של ח"כ מנסור עבאס ורע"ם. הפשע בחברה הערבית זו בעיה של עמר בר לב, השר לביטחון פנים, והתקציבים למניעת הפשיעה הם ענייניו של שר האוצר, אביגדור ליברמן, בדיוק כמו שנושאי החינוך בחברה הערבית הם ענייניה של שרת החינוך ומצוקות הרווחה הם ענייניו של שר הרווחה.

אנחנו חלק מאזרחי מדינת ישראל והממשלה הזו אמורה להיות הממשלה של כל אזרחי המדינה כולל הערבים, על כל משרדיה וכל נציגיה. דרישתנו הבסיסית לחיות כאן בשוויון מלא ובתחושת ביטחון כמו כל אזרח היא על אחריותו של ראש הממשלה נפתלי בנט ועל כל שרי ממשלתו.

נצלו את ההזדמנות הזאת ואת הושטת היד שלנו, אנחנו מגיעים בידיים נקיות לחלוטין במטרה אחת ברורה שנמצאת מעל כל אינטרס פוליטי - להביא למיגור הפשיעה והאלימות המשתוללים בחברה הערבית, לעצירת שעון החול הזה שבכל יום מביא לעוד ועוד קורבנות במעגל דמים בלתי נגמר. די.

הכותב הוא רכז המאבק באלימות ופשיעה בחברה הערבית בוועד הארצי לראשי הרשויות הערביות בישראל