מערכת המשפט אמורה להיות מגדלור של אור וצדק בחברה שלא תמיד צועדת לכיוונים אלה. כדי למלא את התפקיד הזה היא חייבת להיות טהורה בתוכה. זה לא פשוט, משום ששופטים אינם מלאכים צחורי-כנף ועל-אנושיים שלא מסוגלים למעוד ולטעות, אלא הם כמו כולנו - בשר ודם נעדרי הגנה מיוחדת.
דווקא משום כך, חייבים שופטות ושופטי ישראל להקפיד קלה כחמורה על כל תג ותג בחוק, הרבה יותר ממה שהחוק לא פעם דורש ובוודאי הרבה יותר ממה שהם עצמם דורשים בפסקי הדין שלהם מהרשויות האחרות. זה מקור הלגיטימציה והאמון הציבורי. בלעדיו - פנס המגדלור אפל, והספינה הגדולה עליה חיים כולנו עלולה להיטרף.
זו הסיבה שנחרדתי לקרוא ראיון עם השופטת בדימוס דליה גנות במוסף "הארץ", שבו היא חושפת "באומץ" - כפי שמתאר העיתונאי איתי רום - את "תרבות השתיקה" ששולטת במערכת המשפט, ושבמסגרתה נעשים פשעי מין (אין מונח אחר לתאר זאת) שחייבים למגר.
לא בכדי המילה "אמיצה" מעוטרת במירכאות כפולות ומכופלות. אני בז לתופעה הרווחת של עדים לפשעים במערכות שבהם הם בכירים, אשר מביעים את דעתם על אותם פשעים רק לאחר יציאתם לפנסיה מבטיחה. כך קציני צה"ל שמספרים בדיעבד על פשעי מלחמה שהיו עדים להם; כך בכירי אוצר בנוגע לשחיתויות בקופה הציבורית; וכך גם השופטת גנות, שרק ארבע שנים לאחר פרישתה קיבלה אומץ. אמת, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, אבל לא הייתי מכנה זאת בשם תואר זה. אם כבר, הייתי משתמש במונח ההפוך.
גנות מספרת כי "יום אחד הגיעה אליי אחת הקלדניות בבית המשפט בבכי. היא סיפרה שהשופט ליטף לה את הרגליים מתחת לדוכן". בכתבה זה מתואר משום מה כ"הטרדה מינית", למרות שעסקינן בחשד לעבירה חמורה הרבה יותר, והשופטת אמורה לדעת זאת: חשד למעשה מגונה. גנות מספרת כי דיווחה על כך לשופט מיכאל שפיצר, מנהל בתי המשפט דאז, "ולא קרה כלום", לדבריה.
נבהיר את החומרה: ייתכן כי יש שופט במערכת שעשה מעשה מגונה במישהי שכפופה לו כשהוא יושב על כס השיפוט, והוא עדיין במערכת. סליחה: לא ייתכן, בטוח - שהרי גנות מספרת כי "אותו שופט קודם". בהמשך היא מספרת כי "היה עוד שופט ששמעתי על הטרדות מיניות שהוא ביצע כלפי כל מי שעברה לידו".
חייבים לפתוח בחקירה
אני מדמיין את הקלדנית המוחלשת שפנתה לשופטת שנראתה לה חזקה דיה לטפל במקרה, ודבר לא קרה. המערכת הגנה על העבריין מין לכאורה. מה היא חשה כשהיא ממשיכה להקליד באולמות המשפט את מילותיהם המרוממות של שופטי ישראל על כבוד האדם והאישה, כשהיא עצמה חוללה בצורה שכזו, ואיש לא עשה דבר גם לאחר שהיא הרהיבה עוז בנפשה והתלוננה לפני השופטת ה"אמיצה" גנות. נורא לחשוב גם כמה עוד מעשים מגונים נעשו בנשים באולמו של אותו שופט מאז התלוננה הקלדנית.
זו הסיבה שכעת משנחשף המקרה, חייבים לפתוח בחקירה. לתחקר כל מי שעבדה עם אותו שופט, גם אם הוא עצמו כבר פרש לגמלאות וגם אם לאו. גם אם יש התיישנות מאותו מעשה ספציפי וגם אם לא. המחקר מלמד אותנו כי עברייני מין לא עושים מקרים באופן חד-פעמי, ותמיד יש שיטה.
חייבים לחקור, כי ללא חקירה, ייוותר כתם נורא של חשד על שופטי אותו בית משפט בפרט ועל כלל השופטים והשופטות בכלל. חייבים לחקור, כי זה מגיע לאותה קלדנית אמיצה (אמיצה באמת!) שהתלוננה בזמן אמת ונותרה חשופה ומחוללת. כמו כולנו.
הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים בקריה האקדמית אונו
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.