הימין הישראלי צריך לקדם ליברליזם ולדחות את פוליטיקת הזהויות

בשנים האחרונות אנו עדים למאבק בתוך הימין הישראלי. הוויכוח הוא עקרוני: האם לאמץ את פוליטיקת הזהויות או להתנגד לה בנחרצות?

כדאי להקדים ולומר שההתנגדות לפוליטיקת זהויות איננה התנגדות לזהות. לכולנו ישנה זהות שמגדירה אותנו. כולנו שייכים לקבוצה ולכל אחד ישנה ייחודיות בלתי ניתנת לשכפול. רובנו רואים עצמנו כיהודים, חלק מברית הקושרת אותנו לאלו שבאו לפנינו.

זהות, במובן מוכר ומקובל זה הינה רצויה ומבורכת ושותפים לה אנשים בימין כשם ששותפים לה אנשים בשמאל שאינו פוסט-לאומי. ואולם, פוליטיקת זהויות איננה הכרה טריוויאלית בדבר קיומם של אנשים שונים, תרבויות שונות ולאומים נבדלים.

אדרבה, פוליטיקת זהויות הינה ניסיון לשחרר מדיכוי זהויות "מוכפפות" כגון זהות מגדרית, אתנית ומינית ולהציבן במרכז הבמה כצעד לקיומו של שינוי חברתי. הזהות איננה עוד מופע ספונטני של קיום אנושי משותף אלא אמירה פוליטית שמטרתה לעצב את החברה ע"פ תבנית פרוגרסיבית של צדק. מכאן דרישת התומכים בפוליטיקת זהויות לא רק לייצוג שוויוני של קבוצות 'מוחלשות' אלא לשינוי בשפה המדוברת והכל בחסות כוח הכפייה של המדינה.

לפוליטיקת הזהויות בעיות רבות ולא נסקור את כולן. שתי בעיות מרכזיות ראויות לאזכור תמציתי. ראשית, מטבעה פוליטיקת הזהויות אינה אוהדת את הליברליזם הקלאסי. בעוד שליברלים מעמידים במרכז את חירות הפרט, פוליטיקת הזהויות מעמידה במרכז את הקבוצה המקופחת. בעוד שליברלים מבקשים להגביל את כוח השלטון, השמאל החדש מבקש מהמדינה להנדס את החברה. בעוד שליברלים דוגלים בשווקים חופשיים, הדוגלים בפוליטיקת זהויות תומכים בסוציאליזם.

פוליטיקת הזהויות אם כן היא אידאולוגיה קולקטיביסטית המעמידה בסכנה את חירות היחיד. שנית, בצורותיה הרדיקליות, פוליטיקת זהויות היא למעשה מהותנות ישנה בלבוש חדש. אחד מהישגי הליברליזם הקלאסי היה לעלות את קרנו של הפרט כאינדיבידואל.

לראשונה אנשים נשפטו ע"פ מעשיהם ולא ע"פ שייכותם לקבוצה. הליברליזם היה אמנציפציה של היחיד מכבלי הקולקטיב. לעומת זאת, בחלק מביטויה של פוליטיקת הזהויות הפרט כבול לקולקטיב וישנה הפרדה בינו לחברי קבוצות אחרות.

הברירות העומדות בפנינו

הימין ניצב בפני ברירה: לקבל את את המסגור האידאולוגי של השמאל או לדחות את פוליטיקת הזהויות. הדרך הראשונה היא דרכו של הפופוליזם ובישראל זהו הנרטיב שמקדם אבישי בן-חיים בדבר הקונפליקט המינכאי בין ישראל הראשונה לשנייה. בן-חיים אימץ את עולם המושגים ודרך החשיבה השמאלנית אך הפנה אותם נגד השמאל עצמו.

ימין ליברלי, לא פופוליזם

הדרך השנייה שניצבת לפתחו של הימין היא דחייה בלתי מתפשרת של פוליטיקת הזהויות בשמם של אידאלים ליברלים קלאסיים. על הימין לעלות על נס את חירות הפרט ולדחות כל ניסיון לפרש את המציאות במונחים שרירותיים של חלוקה לקבוצות.

ימין ליברלי הוא ימין שדוגל בחירות שווה לכולם לרדוף אחר אושרם תחת קיומו של ממשל מוגבל, כלכלת שוק וחברה המבוססת על עקרונות וולונטריים. זהו לא ימין שמדבר בשפה של "הגמוניה", "אלימות לגלית", "הנדסת תודעה" וכו' אלא ימין שמדבר בשפה של סוכנות אישית, יוזמה פרטית וקדמה חברתית.

אם הימין חפץ חיים: דחיית תיאוריה קולקטיבסטית רדודה ודכאנית הוא צעד ראשון.

אריאל ויטמן הוא עורך מדור הדעות של גלובס; ד"ר שגיא ברמק הוא ראש תוכנית אדם סמית בקרן תקווה