המחאה לא הציגה אלטרנטיבה ראויה למהפכת השוק

כאשר כותבים על מחאה, הרבה פעמים המשיכה היא לבחון את הצלחתה או לחילופין כישלונה לעומת מטרותיה המוצהרות. אפשר לעשות זאת אך אז מפספסים את משמעותה של מחאה כמחאה בלי קשר לתוצריה. הרי אם היינו עושים מה שמראש היינו יודעים אם יצליח או לא, היינו עדיין נוסעים בעגלות עם גלגלים מרובעים.

אתחיל דווקא בחוויה הראשונית של תחילת המחאה, התרחבותה וגם, מה לעשות, תוצריה. אז למיטב זיכרוני, המחאה התחילה ב-14 ביולי, 222 שנים למהפכה הצרפתית, בערך 40 שנה למחאת הפנתרים השחורים ו-15 שנה להקמת הקשת הדמוקרטית המזרחית.

ב-14 ביולי הזדמנתי לשדרות רוטשילד. היו שם כמה צעירים שנטעו שלושה אוהלים. הגעתי כיוון שחשבתי תמיד שמחאה היא צורך וחשיבותו לא תסולא מפז. בשעות הראשונות זה נראה לא מבטיח. אך תוך ימים ספורים נמלאו שדרות רוטשילד באוהלים.

התקפת הנגד של השלטון

בסופי שבוע נערכו הפגנות גדולות כשהשיא היה ההפגנה שבה שר אייל גולן את שירו "לקנות לך יהלום". אלא, שכבר לפני כן התחילה התקפת הנגד של השלטון והתקשורת שהתחילה בביקורת שנבעה לא רק מענייניות. השלטון, שתמיד חושש ממחאה עם אפיל עממי, החל לפעול. אביגדור ליברמן אמר שזו מחאה של מפונקים והכל נהדר ולראיה, בתי הקפה והמסעדות מלאים. מירי רגב הגיעה והתלוננה ששפכו עליה מים, אבל אלה היו רק ניצנים. אחת הדרכים לעשות דה-לגיטימציה למחאה הייתה להציג אותה כמחאה של פריבילגים, אלה שלא יכולים לקנות או לשכור דירה בת"א ולא של אלו שמצבם לא מזהיר, בפריפריה. היו מאהלים בדרום ת"א ובמקומות אחרים. אלא שאלו נעלמו מעיני הציבור.

הטיעונים הללו עבדו ומחוללי המחאה לא הצליחו להתמודד איתם. כך שלמרות עומקה ורוחבה של המחאה היא לא עברה את השלב בו היא מגבשת אלטרנטיבה בנושאים בהם עסקה. לדבר על צדק חברתי זה נחמד אבל על איזה צדק חברתי מדברים ולמי.

כבר באוגוסט מונתה ועדת טרכטנברג שרוב חבריה באו ממשרדי ממשלה ומתחום הכלכלה. ברגע הזה נקבע גורלה של המחאה, כיוון שברגע שיש ועדה ממשלתית שאין כנגדה שום כוח שווה ערך מבחינת היוקרה המקצועית, המקצוענים, כביכול, יהיו אלו שידם על העליונה. ועדות מעצם טבען מציעות הצעות שנמצאות באופק התודעה של החברים בהן. בנוסף, בין דוח הביניים, הדוח הסופי והחלטות הממשלה לבין ביצוע - המרחק רב, ועד אז, או שהפריץ ימות או שהכלב ימות.

קוצר נשימה וחוסר יכולת

תגידו, אבל הוקמה ועדת מומחים של המחאה - אבל אלו לא היו בליבה של המחאה וגם כך פעלו באופן שלא איתגר בזמן המתאים את דוח הביניים והדוח הסופי של הוועדה הממשלתית. נוצר פער בין המוחים לוועדת המומחים שלהם ולוועדה הממשלתית שהיא מעצם טבעה בעלת עוצמה רבה יותר.

הבעיה הגדולה של המחאה היה קוצר הנשימה וחוסר היכולת להקים מערכים שהתקיימו גם לאחר שההתלהבות הראשונית פגה, לאחר שהתקשורת נטשה את המחאה והשלטון פעל כמו שפעל. כדי לא להיות פוליטיים דיברו בנוסחאות כלליות בלי לשלב כוחות אזרחיים אחרים.

המחאה הייתה בשלבים מסוימים מה שחיכינו לו שנים, מה שעורר תקווה אמיתית לשינוי. כדי להתמודד עם מהפכת השוק שהשתלטה על ישראל מאמצע שנות ה-80, וביתר שאת מאמצע שנות ה-90, היה צורך באלטרנטיבה משמעותית יותר מזו שהוצגה במחאה. חסרונה של אלטרנטיבה כזו הוביל להמשך המדיניות שתוצאותיה עלייה נוספת במחירי הדיור ובעיקר המשך הירידה במעמד העובדים שהמשיכו להידמות לכלי עבודה בידי מספקי העבודה בעלי ההון ויקיריהם.

הכותב הוא חוקר ומרצה בפקולטה לניהול אוניברסיטת תל אביב