יציאת ארה"ב מאפגניסטן נראית לא הגיונית. זו הסיבה שהיא בכל זאת קורית

צבא ארה"ב לא ספג אבדות באפגניסטן מאז פברואר 2020 - כלומר, במשך 16 חודשים. כך שהעלויות הממשיות של הישארות במדינה, ברמות כוח האדם המוקטנות שהפכו לנורמלי החדש, היו נמוכות יחסית.

בינתיים, הסיכון הבלתי ידוע הכרוך בעזיבה, מבחינות הומניטרית וגם אסטרטגית, גבוה יחסית.

אז מה יש בהלך הרוח באמריקה היום שמעודד נסיגה?

השאלה הזו בשלב זה רטורית ברובה, משום שהעזיבה קורית. הפנטגון הודיע בשבוע שעבר שהנסיגה תושלם עד סוף אוגוסט, כמה שבועות מוקדם ממה שתוכנן כשהנשיא ביידן אמר שהכוחות יוסגו עד יום השנה ה-20 של אירועי 11 בספטמבר 2001, מתקפת הטרור שהביאה את ארה"ב לנוכחות הצבאית באפגניסטן לכתחילה.

הדחף לצאת מהמדינה האסיאתית חוצה את שתי המפלגות. הנשיא לשעבר דונלד טראמפ הכריז עוד כשהיה בתפקיד שכל הכוחות יוסגו השנה; ביידן מבצע זאת.

זה קורה על אף שהנוכחות האמריקאית צומצמה לכדי כמה אלפי חיילים הפועלים ברובם באזורים שאין בהם אלימות. הם לא "ניצחו" במאבק נגד קיצוני הטליבאן, אבל הם יצרו מראית עין של יציבות והחזיקו את הטליבאן והגרסה שלו של איסלמיזם אנטי-מערבי מחוץ לשלטון.

אל מול תמונה זו ניתן להציב את הסיכון הנראה לעין הכרוך בעזיבה. הסיכונים האלה מתחילים בסיכוי גבוה לכך שהממשלה הפרו-אמריקאית והצבא האפגני יקרסו והטליבאן ישתלט מחדש. זה עשוי לפתוח את הדלת לכך שאפגניסטן תהפוך שוב למקלט בטוח ומרכז מבצעי לקיצונים מוסלמים, כולל אל-קאעדה והמדינה האיסלמית, שעדיין מתכוונים לפגוע בארה"ב.

פעולות נקמה ואסון הומניטרי

חזרה של הטליבאן לשלטון אולי גם תביא לאסון הומניטרי, כולל פעולות נקמה נגד אזרחים התומכים בארה"ב ואלה המתנגדים לשלטון של הקיצונים המוסלמים, ולהסגה של הרבה מההתקדמות שנעשתה על ידי נשים באפגניסטן.

כמו בתחומים אחרים, "במידה בה ארה"ב תישאר תומכת בחירות ודמוקרטיה, השתלטות של הטליבאן תייצג נסיגה דרמטית, בייחוד לנשים ולנערות", אמר שר ההגנה לשעבר רוברט גייטס.

ישנן גם עלויות אסטרטגיות. נוכחות אמריקאית באפגניסטן, כולל בסיס חיל אוויר גדול בעיר בגראם, גרמה גם לאיראן וגם לסין במזרח לחשוב פעמיים על כל פעולה. נוכחות אמריקאית משמעותית בנקודה אסטרטגית זו מספקת לפחות מידה של פיקוח על התוקפנות האיראנית ושאיפות ההתפשטות של סין. כעת יש לפחות סיכון כלשהו שהטליבאן יהפוך ללקוח של ממשלה סינית בעלת שאיפות יותר ויותר גדולות (אם כי העוינות של סין לאוכלוסייה המוסלמית בתוכה עשויה להוריד את הסכנה לכך).

מעבר לזה, בסיסים אמריקאיים באפגניסטן מספקים פלטפורמה לשירותי הביון לפיקוח טוב יותר על פעילויות של איראן. הפלטפורמה הזו נעלמת.

יציאה מאפגניסטן עשויה לציין את קץ הסיוע הרב שארה"ב קיבלה מבנות בריתה במאמץ לשמור על יציבות המדינה. במידה שאמריקה עדיין יכולה לפקוח עין על מה שקורה בשטח, ולהכות באיומים קיצוניים עוד כשהם מתפתחים, היא תצטרך מעתה לעשות זאת מרחוק, מבסיסים וספינות שנמצאים רחוק משם. יש לארה"ב יכולת לעשות זאת; לבנות בריתה אין. אז שמירה על איומים שלא יגדלו תהפוך מעתה לעיסוק של ארה"ב באופן די בלעדי.

כל "ניצחון" באפגניסטן יהיה פוליטי, לא צבאי

ובכן, למה אמריקה, ששמחה להותיר חיל מצב מתמשך באירופה, יפן ודרום קוריאה במשך עשורים על מנת לשמר את היציבות, לא מוכנה לעשות זאת באפגניסטן? התשובה אומרת הרבה על האופי הלאומי ועל מצב הרוח הלאומי בתקופה זו.

ראשית, במונחים דולריים, העלות התקציבית של הישארות באפגניסטן היא עדיין גבוהה וגרעונות פדרליים מזנקים. במושגים של חיי אדם, לא היו ערבויות שהעול על חיילים אמריקאיים יהיה כזה נמוך. מתקפות הטליבאן נגד צבא ארה"ב התמעטו בגלל הסכם שלום שברירי שנחתם בשנה שעברה, שהקדים את הנסיגה האמריקאית וקבע אותה; ללא הנסיגה, כנראה שכמות ההתקפות הייתה מתחילה לטפס. שלא כמו באירופה, יפן ודרום קוריאה, חלק גדול מאוכלוסיית אפגניסטן לא רוצים את הנוכחות האמריקאית בקרבם.

מעבר לכך, האמריקאים לא רואים עצמם ככובשים. הם מעדיפים לראות עצמם כמשחררים - אנשים המסיימים כיבוש - כך שנוכחות קבועה בתוך התנגדות מקומית אפילו מצומצמת גורמת לאמריקאים המאמינים בדרך של ארה"ב להזיע.

הדחף האמריקאי הוא "לנצח" בכל תחרות, צבאית או אחרת, לא להמשיך להשתתף בה. נצחון צבאי באפגניסטן לא רק שלא קרה; רוב האנליסטים הבינו כבר לפני זמן רב שבכלל אינו אפשרי. כל "ניצחון" באפגניסטן יהיה פוליטי, לא צבאי.

בכל מקרה, באמריקה יש בימינו מצב רוח של "אמריקה תחילה".

אז לאחר שלמדו את המחיר של כניסה לאפגניסטן, ילמדו כעת האמריקאים את מחיר היציאה ממנה. ויהיה לזה מחיר.