העליון הפך את פסק הדין שהסעיר את ענף הביטוח: נהיגה מתחת לגיל הביטוח תשלול פיצוי

חברות הביטוח נושמות הערב (ד') לרווחה, לאחר שבית המשפט העליון הפך פסק דין קודם שלו וקבע כי אדם שנהג ברכב למרות שגילו צעיר מהגיל המוצהר בפוליסת הביטוח וגרם לתאונה, לא יהיה זכאי לפיצוי בגין תעודת הביטוח שברשותו;  זאת בניגוד לפסק דין שנתן העליון בשנת 2019, שקבע כי למרות שהנהג חרג מתנאי הפוליסה, הוא זכאי לפיצוי חלקי מתוקף תעודת הביטוח שלו.

ההחלטה משליכה הן על ענף הביטוח והן על הציבור הרחב, והיא דנה בשאלה מה קורה כשאדם בוחר לרכוש ביטוח הכוללת את הגבלת גיל הנהג, אך בפועל מאפשר לנהג צעיר יותר לנהוג ברכב.

פסק הדין דן במקרה שהתרחש, בו אדם רכש פוליסה לנהגים מגיל 30 ומעלה ואיפשר לעובד שלו, בן 23 בלבד, לנהוג ברכב המבוטח - וזה גרם לתאונה. על-פי ההחלטה הקודמת של העליון מלפני שנתיים, על חברת הביטוח, במקרה המדובר חברת הכשרה, לשלם לנהג פיצוי יחסי, על-פי חישוב זה: לדוגמה, מחירה של פוליסה לנהג צעיר היא 2,000 שקל וזו של נהג ותיק עומדת על 1,000 שקל. על-פי פסק הדין הקודם, חברת הביטוח תשלם לנהג 50% מהפיצוי, על-פי היחס בין הפרמיות, וכל עוד כוונת מרמה מצד המבוטח והנהג.

היום כאמור הפכו שופטי העליון את הקערה ברוב של שלושה אל מול שניים. השופטים חנן מלצר וניל הנדל הצטרפו לשופט יצחק עמית שהיה בדעת מיעוט בהחלטה הקודמת, והם גברו על דעתם של השופטים דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף שהיו גם הם בדיון הקודם ונותרו בדעה כי למרות שגילו של הנהג צעיר מהגיל המצוין בפוליסת הביטוח, הוא זכאי לפיצוי יחסי.

השלכה רחבה יותר מאשר גיל הנהג

להחלטה שניתנה הערב, בעקבות ההתעקשות של הכשרה בראשות שמעון מירון על הגשת ערעור, יש שלוש השלכות רוחביות משמעותיות. הראשונה היא שאם פס"ד היה נשאר על כנו, החובה שהוטלה על חברות הביטוח להעניק פיצוי יחסי לא הייתה נעצרת בסוגיית גיל הנהג, אלא גולשת גם לפוליסות ייעודיות אחרות. למשל, פוליסות הנעשות עבור נהג ספציפי ששמו מצוין במפורש בפוליסה, או נהגי משאיות שהיו יכולים לרכוש פוליסות זולות שמיועדות לרכב פרטי ועדיין זכאים לפיצוי יחסי במקרה של תאונה.

ההשלכה הרוחבית השנייה תסייע לחברות הביטוח בכך שהן לא יהיו חייבות יותר להגיע לבתי המשפט ולהוכיח שהמבוטחים רימו אותן בכוונה תחילה כפי שהן חויבו בפסק הדין הקודם.

ההשלכה השלישית של פסק הדין נוגע לביטוח הדיפרנציאלי של הנהגים, שמאפשר לחברות הביטוח להתאים את הכיסוי לכל נהג, בין היתר על-פי גילו או עברו הביטוחי. שלושת השופטים שהיוו את הרוב בהרכב קיבלו את הטענה של הכשרה ומנעו למעשה סבסוד צולב בין המבוטחים, כך שאדם מבוגר ישלם פחות מנהג צעיר ולא יצטרך לשאת עליו את הסיכון המוגבר של הנהגים החדשים, או שאדם זהיר לא יסבסד את הביטוח של נהג רב תאונות.

עו"ד גד טיכו, שייצג את הכשרה, אמר לאחר קבלת פסק הדין כי "הביטוח הדיפרנציאלי הוא לטובת הציבור. מבוטחים בחרו מסלול המתאים להם ומשלמים את הפרמיה בגינו, לא יותר ולא פחות. אם זה לא יתנהל כך, ייווצר כאוס. פסק הדין החזיר את הסדר על כנו בעולם הביטוח, הוא מאוד פרו-צרכני ומעודד ביטוח דיפרנציאלי והורדת הפרמיות". יחד עם עו"ד טיכו ייצגו את הכשרה עו"ד אלון קנטי, עו"ד ד"ר שחר ולר ועו"ד דביר דמנד. את המבוטח ייצגו עורכי הדין ג'ון גבע, שלומי הדר וליעד בנימין.

"בחירה לתת לילד שאינו עומד במגבלת הגיל לנהוג - בחירה מודעת"

השופט חנן מלצר, שכתב את פסק הדין, הסביר באופן מפורט מדוע מדובר בפסיקה שעומדת לצד הציבור ולא רק לצד חברות הביטוח.

"לשיטתי, מקרה שבו ילד מקבל רישיון נהיגה ו'מצטרף לקבוצת הנהגים במשפחה' - הוא מקרה שנתון לשליטת המבוטח. רוצה המבוטח, יכול הוא להרחיב את הפוליסה כך שתכלול גם את הנהג הצעיר שהתווסף. בחירתו שלא לעשות כן, ולתת לילדו שאינו עומד במגבלת הגיל לנהוג ברכב - היא בחירה מודעת. אם מבוטח מניח שהנהגים שינהגו ברכב יהיו מעל גיל 30 , ולפיכך מתחייב בחוזה עם חברת הביטוח שכך יהיה בתמורה לפוליסה זולה יותר - לא ייתכן כי 'התברר בדיעבד ששגה' בעניין, שהרי מסירת ההגה לנהג שאיננו עומד במגבלת הגיל נעשתה כתוצאה מהתנהלות המבוטח עצמו. המבוטח יכול היה למנוע מהנהג החדש והצעיר לנהוג ברכב, אלא שהוא בחר שלא לעשות כן", הסביר מלצר.

השופט מלצר התייחס בדבריו לסוגיית התמחור הדיפרנציאלי: "תכלית מרכזית נוספת של חוק חוזה הביטוח היא הפיכת פוליסות הביטוח למסמכים אמינים, כך שהמבוטח יוכל לבחור את הפוליסה המתאימה לו, ויבין מהו היקף הכיסוי הביטוחי לו הוא זכאי, ולצד זאת - לאפשר למבטחת לכלכל את צעדיה, לנהל את סיכוניה ולתמחר את עלות הביטוח בהתאם. לאור תכלית זו, יש לכבד תניה מפורשת שמסייגת את הכיסוי הביטוחי, עליה הסכימו הצדדים. עוד יש לציין בהקשר זה כי תכליתו הצרכנית של חוק חוזה הביטוח מחייבת אף היא את אימוץ חוות-דעת המיעוט של חברי השופט י' עמית בפסק הדין (פסק הדין הראשון של בית המשפט העליון משנת 2019, ר"ו), שכן דעת הרוב עלולה להוביל להתייקרות של פרמיות הביטוח ולצמצום מגמת התמחור הדיפרנציאלי".

לדברי מלצר, המגמה החיובית של תמחור דיפרנציאלי בפוליסות ביטוח עלולה להיפגע, ויש חשש שחברות הביטוח יירתעו מלהציע חוזה ביטוח מוזל למבוטחים "בשל ההבנה שכיסוי זה עשוי להיות מורחב בדיעבד לאחר קרות מקרה הביטוח, ובניגוד למה שסוכם". עוד הוסיף כי הרחבה זו עלולה להטיל על המבטחת עלויות שלא נלקחו בחשבון מראש, וזו צפויה לגלגל אותן אל המבוטחים. "משכך, החשש הוא שחברות הביטוח יציעו למבוטחים רק פוליסות שהכיסוי הביטוחי שלהן רחב מאוד ("פוליסת כל הסיכונים", או פוליסות שכוללות את מרבית הסיכונים). אלו תעלנה לצרכן הרבה יותר".

לדבריו, השלכה שלילית נוספת של ההלכה שנקבעה בפסק הדין קשורה בהכוונת התנהגות המבוטחים. אם ההלכה תישאר על מכונה, כתב מלצר, עלול להיווצר תמריץ למבוטחים לרכוש פוליסות צרות ומוזלות, על פני פוליסות יקרות יותר שהולמות את צרכיהם האמיתיים, מתוך הבנה שגם אם מקרה הביטוח יתרחש תוך חריגה מהוראות הפוליסה, ייתכן שהם יהיו זכאים לתגמולי ביטוח חלקיים.

עורכי הדין ג'ון גבע ושלומי הדר מבהירים בתגובה לפסק הדין: "חוק חוזה הביטוח נחקק לפני 40 שנים במהלכן צצו סוגיות רבות שנדרשנו להן בייצוג מבוטחים. בעניין שנדון מדובר בעובד שנהג ברכב של מעסיקו ונקלע לתאונה, שלאחריה התברר לו שחברת הביטוח מתנערת מחבותה בשל מגבלת גיל נהג בפוליסה שערך המעסיק.

"יצאנו למאבק משפטי וזאת בשני הליכי ערעור. לאחר שטענותינו התקבלו בבית המשפט העליון הפעילו חברות הביטוח בישראל מכבש לחצים רב ובהליך דיון נוסף טענו, בין היתר, לייקור פרמיות כתוצאה מפסק הדין כאילו היו הן נושאות הדגל של המבוטחים.

"בפועל, הפרמיות ירדו למרות שורה ארוכה של פסקי דין שניתנו ואמצו את הלכת פיקאלי . דעת הרוב בהלכת פיקאלי נותרה בדיון הנוסף בדעת מיעוט ואולם, לאור מגוון הדעות המשפטיות והדיונים האקדמיים שטענותינו עוררו, אין לנו ספק שכל זמן שחברות הביטוח דוחות תביעות של מבוטחים בטענות שנויות במחלוקת וגוררות אותם לבתי משפט, חתירה לפסיקה עקרונית בדיני ביטוח תאזן בין פערי הכוחות המובנים בין חברות ביטוח לבין מבוטחים תמי לב".