אחרי שהתרגלנו בעשורים האחרונים לאינפלציה נמוכה, ולעיתים אף שלילית או אפסית, קשה לפעמים לזכור שפעם התמונה הייתה שונה. שונה מאוד. יש מעט מאוד אירועים כלכליים, ובמיוחד כאלה הקשורים להחלטות כלכליות של קברניטי המשק, שניתן לכנותם "מכוננים". האירוע הכלכלי המכונן הגדול והחשוב בתולדות מדינת ישראל הוא, בעיניי, תוכנית הייצוב מ-1985, תוכנית שהייתה בגדר מפץ ענק ששינה את פני המדינה. מתקרבת אליה בעוצמתה רק רפורמת בכר (מ-2005), שהיוותה המפץ הגדול של שוק ההון.
אם כן, מה הייתה תוכנית הייצוב מ-1985, מה קדם לה ומה קרה בעקבותיה, שהופך אותה לאירוע מכונן? הבה ניזכר.
השנים שקדמו לתוכנית הייצוב היו שנים קשות ביותר לכלכלה הישראלית ובמידה רבה גם למשק העולמי. זה התחיל במלחמת יום כיפור, ניצולה על-ידי מדינות הנפט להעלאה מסיבית של מחירו, והתוצאה בעולם הייתה מציאות כלכלית של סטגפלציה, מצב של מיתון כלכלי מלווה באינפלציה בשיעור גבוה - הרע מכל העולמות. בארה"ב למשל, שיעור האינפלציה ב-1978 היה 9%, ב-1979 - 13.3%, וב-1980 עמד על 12.5%.
ובישראל, ב-1977 התרחש המהפך הפוליטי והליכוד בראשותו של מנחם בגין תפס את השלטון. זה לא היה רק מהפך פוליטי, כי אם גם כלכלי. את מקומה של התפיסה הכלכלית הסוציאליסטית של מפא"י, שאולי התאימה לשנותיה הראשונות של המדינה, תפסה הגישה הכלכלית הליברלית. שר האוצר אז, שמחה ארליך, יו"ר המפלגה הליברלית וממייסדי גח"ל (גוש חירות-ליברלים), יזם תוכנית כלכלית שעיקרה ביטול מרבית ההגבלות על החזקת מט"ח, האחדת שערי חליפין, ניוד שער החליפין באופן שייקבע על ידי כוחות השוק ולא הממשלה, העלאת שיעור המע"מ, ועוד. החלום היה להפוך את ישראל ל"שווייץ של המזרח התיכון". החלום נמס בשמש של המזרח התיכון.
התוכנית הזו נעשתה בעצה אחת עם מילטון פרידמן, שנחשב אז גדול הכלכלנים בעולם, ומי שהייתה לו השפעה אדירה על הלך הרוח ועל המדיניות הכלכלית של ממשלים רבים, ובראש ובראשונה של ארה"ב ובריטניה (ממשלי רייגן ותאצ'ר), במשך יותר מדור.
שתי מפולות בבורסה ומלחמה בלבנון
המהפך הכלכלי של ארליך נחל כישלון חרוץ. האינפלציה לא רק שלא התמתנה אלא נסקה לגבהים בלתי נתפסים, יתרות המדינה במט"ח הידלדלו במהירות, נוצר כאוס כלכלי שאף שר אוצר שבא אחרי ארליך לא הצליח להשתלט עליו. לא יגאל הורוביץ (שר ה"אין לי" וה"משוגעים תרדו מהגג") ולא יורם ארידור (שר ה"יש לי").
האינפלציה חגגה: מ-1980 ועד 1984, במשך חמש שנים, שיעורה המצטבר הגיע ל-17,000%. מחירי חלק מן המוצרים השתנו לעיתים פעמיים באותו יום. הבנקים שהיו זקוקים להון בתנאים אלה ניהלו מדיניות של ויסות מניותיהם, ודאגו שמחיריהן יידעו רק כיוון אחד - עליות, כדי שיוכלו להמשיך ולגייס הון מהציבור.
בשנת 1983 התרחשו שתי מפולות בבורסה: מפולת המניות ה"חופשיות" בינואר ומפולת המניות הבנקאיות באוקטובר. כתוצאה, הציבור הפסיד הון רב. ואם היה חסר משהו לתמונה העגומה הזו, הגיעה מלחמת לבנון הראשונה ("מבצע שלום הגליל"), שגרמה גם לזעזוע פוליטי, לזעזוע כלכלי ותקציבי, להתפטרותו של בגין ולעריכת בחירות חדשות.
הממשלה ניסתה להתגבר על המשבר באמצעות הסכמים עם ההסתדרות ועם המעסיקים, במה שהיה אז מונח פופולרי "עסקאות חבילה", אבל הן היו חלקיות וסוג של אקמול בשעה שהמשק נזקק לתרופה הרבה יותר חזקה.
כל הסיטואציה הזו ייצרה תחושת חירום, ובהמשך תוצאות הבחירות (1984) היו כאלה שכפו ממשלת אחדות עם רוטציה בראשות הממשלה בין שמעון פרס מהמערך ובין יצחק שמיר מהליכוד, בסדר הזה.
מדינה על סף תהום כלכלית
וכך, מדינת ישראל הגיעה ביוני 1985 אל סף תהום כלכלית, אחרי אינפלציה של 445% ב-1984 ו-381% (במונחים שנתיים) בחצי הראשון של 1985.
שנת 1985 הסתיימה עם אינפלציה של 185%, עם יתרות מט"ח מדולדלות שהספיקו לשבועות אחדים של יבוא, והוגדרו על ידי בנק ישראל כ"רמה נמוכה ומסוכנת" - עד שנוצר חשש סביר שהמדינה לא תעמוד בהתחייבויותיה במט"ח כלפי העולם, ועם אובדן מוחלט של אמון מצד הציבור במוסדות השלטון.
אבל, כפי שקורה לא פעם, ובמיוחד כשהחרב מונחת על הצוואר, תחושת המשבר והקריסה המאיימים מייצרים התעלות של כל הגורמים המעורבים, שמבינים היטב כי הטיטאניק מתקרבת במהירות לקרחון, ושאם לא ייעשה מעשה מהותי - פנייה חדה מאוד בתוואי של המשק - התנגשות וטביעה במצולות הן בלתי נמנעות.
בסודי סודות הוכנה תוכנית כלכלית מקיפה שהמוח העיקרי מאחוריה היה פרופ' מיכאל ברונו, והתקיימו שיחות עם ארה"ב כדי שתסייע, אבל זו מצידה התנתה כל סיוע בתוכנית כלכלית אגרסיבית שתכלול צעדים כואבים.
24 שעות דיון, הצבעה מתוך אובדן חושים
הממשלה כונסה לישיבת חירום שנמשכה יממה שלמה, ישיבת התשה של ממש, כשהשרים מצביעים עליה מתוך אובדן חושים כמעט. זו הייתה ישיבה שבה שימשו בערבוביה עמדות כלכליות ולא מעט שיקולים פוליטיים של שרים מהמערך מזה והליכוד מזה.
על הפרק עמד קיצוץ עמוק בתקציבי כל המשרדים, קיצוץ בסובסידיות בעיקר למזון ולתחבורה, הקפאת מחירים מיד אחר כך, הקפאת שכר ואף פיטורים במגזר הציבורי, פיחות חד בשקל והחלפת השקל הישן בשקל חדש.
בתום הצבעה מתישה על כל סעיף וסעיף, יצא עשן לבן והתוכנית אושרה ברוב של שני שלישים כנגד שליש. השרים המרכזיים בדיון היו שר האוצר יצחק מודעי, איש הימין הכלכלי משה ארנס, דוד לוי, משה קצב, גד יעקובי, אריק שרון ויצחק נבון.
אולם מימוש התוכנית לא היה אפשרי אלמלא נתנה ההסתדרות בראשות ישראל קיסר את ברכתה השקטה, אחרי מחאות לא שקטות, וכך גם התאחדות התעשיינים בראשותו של אלי הורוביץ.
בנסיבות אלה, האמריקאים נתנו את ברכתם למהלך, בתוספת "שי נאה" של 1.5 מיליארד דולר.
התוכנית יצאה לדרך, ולמרות שהיו בדרכה לא מעט מהמורות היא הצליחה מאוד לאורך זמן, ומשמשת מפתח להבנת כלכלת ישראל כפי שהיא היום. היא היוותה נקודת הפיתול האמיתית מכלכלה סוציאליסטית לכלכלה קפיטליסטית.
"האיש השמן" איבד ממשקלו והתכווץ
ההתפתחויות המשמעותיות ביותר שנרשמו בעקבותיה ובעקבות רפורמות שנעשו בהמשך הן:
ירידה בשיעור האינפלציה - זו אחת ההצלחות הגדולות של תוכנית הייצוב. מאינפלציה תלת-ספרתית גבוהה לאינפלציה דו-ספרתית שנמשכה עם עליות וירידות במשך יותר מעשר שנים, ואז ירידת מדרגה נוספת לאינפלציה חד-ספרתית, ולאחרונה בשבע השנים האחרונות אינפלציה מצטברת של 1.2%.
ירידה בגירעון הממשלתי וביחס החוב-תוצר - גם בחזית הזו חל שיפור מדהים: אם ב-1984 יחס החוב-תוצר של ישראל עמד על %284, הרי שבסוף 2019, ערב הקורונה, הוא ירד לרמה של 60% בלבד.
הקורונה כמובן העלתה את הגירעון, את החוב, וזאת בזמן שהתוצר ירד בכ-2.6%, והתוצאה היא עלייה ביחס חוב-תוצר לרמה של מעט יותר מ-70%.
הקטנת חלקה של הממשלה בתוצר (האיש "השמן") - קודם לתוכנית הייצוב, המשק היה בעל אופי סוציאליסטי שפירושו מעורבות גבוהה של המדינה ומשקל גדול של מפעלים הסתדרותיים. משקל ה"איש השמן" (משקל בתמ"ג של ההוצאה הציבורית) עמד על 69% מהמגזר העסקי. בתקופת נתניהו כשר אוצר בראשית שנות האלפיים, הוא שם לעצמו מטרה לשנות את יחסי הכוחות האלה. ואכן המשקל של ההוצאה הציבורית בתמ"ג ירד לכ-38% בשנים 2015-16, אבל לאחרונה בשנת 2020 עלה ל-47% לעומת כ-40% ב-2019.
פתיחת המשק - תוצאה מאוד חיובית של המהלך הזה הייתה ראשיתה של פתיחת המשק ליבוא, והגברת התחרותיות שהשפיעה באופן חיובי גם על ירידת האינפלציה. זה היה מהלך ראשון שנלוו אליו בהמשך עוד הרבה מהלכים, כמו הליברליזציה במט"ח, הפחתת בעלות של הבנקים על מפעלים וחברות גדולות במשק, חוק הריכוזיות ועוד.
צבי סטפק הוא בעלי בית ההשקעות מיטב דש ויו"ר מיטב דש קרנות נאמנות. אין לראות באמור הצעה או ייעוץ לרכישה ו/או מכירה ו/או החזקה של ניירות ערך, והוא אינו מהווה תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
