כך אתם מפסידים הון על הרכב שלכם, גם כשהוא בחניה

בהעדר תחבורה ציבורית מהירה ויעילה צרכני התחבורה ממשיכים את מעגל התלות ברכישת רכב חדש, שעולה להם הון אפילו כשהוא חונה ליד הבית. מדי שנה מוציאים לקוחות בישראל בסביבות 30 מיליארד שקל על רכישת רכב חדש. חלק לא מבוטל מהסכום הזה מגיע מגופי אשראי בנקאיים וחוץ בנקאיים ונושא ריבית מכובדת. חלק אחר, במיוחד רכישות הרכב של חברות ליסינג, שמהוות כשליש מכלל רכישות הרכב החדש בשנה, ממומן מגיוסי הון והנפקות אג"ח, כלומר הוא מתגלגל בסופו של דבר לפנסיה שלנו.

60% בממוצע מתוך הסכום הזה הם מס קניה שהולך לקופת המדינה (בניכוי הטבות המס הירוק), ועל זה נוספים כמובן מע"מ, אגרות שנתיות גבוהות במאות אחוזים מהממוצע העולמי ודומיהם. בקיצור רוכשי ומשתמשי הרכב הם תורמים משמעותיים של הקופה הציבורית.

התיאבון לרכב חדש שובר שיאים

למרות זאת, התיאבון של הציבור לרכב חדש עולה משנה לשנה ואף שברה השנה שיאים. כך, רק השבוע נחשף בגלובס כי במחצית הראשונה של השנה נמסרו בישראל כ-183 אלף כלי רכב, זינוק חד של כ-54% לעומת המחצית הראשונה של 2020 וכ-9% יותר מנתון השיא הקודם, שהושג ב-2017. הנתונים הללו אינם כוללים את מסירות היבוא המקביל, שעל פי הערכות הסתכמו במחצית בכ-4,800 עד 5,000 כלי רכב נוספים. 

על פי נתוני רשות המיסים המחיר החציוני של עסקה לרכישת רכב חדש בישראל ב-2018 נע סביב 125 אלף שקל, אבל מאז הוא המשיך לטפס בשל הנטייה של הלקוחות לאמץ מדי שנה כלי רכב גדולים, יקרים ומאובזרים יותר.

הוצאות רכישת הרכב ומימונו הן רק ההתחלה. גם הדלק הוא מוצר עתיר מיסוי עם בלו ומע"מ, בסביבות 65% ממחיר כל ליטר בממוצע שנתי ויש גם תחזוקה שוטפת, בלאי וכו’. אבל "המוקש" הכלכלי הגדול הוא זה שממתין למוכר הפרטי בעת המכירה, ושמו "ירידת ערך".

גובה ירידת הערך משתנה ותלוי בין השאר בעונתיות של הביקוש, במצב המשק ולעיתים בשרירות ליבם של עורכי "מחירוני המשומשות". אבל כלל הבסיס הוא שירידת הערך הממוצעת בישראל לרכב פרטי נעה סביב 30% בשלוש שנים. יש מי שיגיד, ובצדק, שבמספרים האלה אין הגיון כלכלי או צרכני. הרבה יותר הגיוני לוותר על נסיעה ברכב פרטי בכלל לטובת פתרונות מתוחכמים כיותר שמקובלים בעולם כמו תחבורה שיתופית, ונסיעה על פי זימון, דוגמת אובר וכו’, ואולי גם לטובת תחבורה ציבורית. במיוחד כאשר זמני הנסיעה עם רכב פרטי בכבישים רבים ארוכים מהגלות.

אבל המדינה, כבר אמרנו לא פעם, נמצאת בניגוד אינטרסים בנושא. שוק הרכב החדש מניב לה כל כך הרבה הכנסות. פתרונות יעילים של תחבורה ציבורית הם כל כך ממושכים, וגם אז אינם יכולים להחליף את הרכב הפרטי שבעה ימים בשבוע, והמנגנון של התחבורה הציבורית הקיימת חזק ומקושר. אז לא פלא שהפתרון היחיד של המדינה כרגע הוא מקל יותר גדול, כלומר מיסוי מבוסס נסועה, או מס גודש. וגם אז הוא צריך לעבור מכשולים פוליטיים כמעט בלתי אפשריים. אז מה ברירת המחדל? קונים, מאבדים ערך ועומדים.