הרפורמות מציעות בעיקר גודש, יזע ודמעות

פרק התחבורה בטיוטת חוק ההסדרים שהוצג השבוע מזכיר קצת את הנאום המפורסם של צ'רצ'יל ערב הקרב על בריטניה: בטווח הקצר הוא מבטיח לנו רק פקקים וגודש (או אם תרצו, דם יזע ודמעות) בטווח הארוך הוא נותן תקווה קלושה, שמתישהו בעשור הבא נתחיל להרגיש שיפור אמיתי בגודש הבלתי נסבל בגוש דן.

● התוכניות בכיוון נכון, אבל רחוק: חוק המטרו לא יציל אותנו מהפקקים בקרוב

אין פתרון מידי

נתחיל במה שחסר בו. אומרים לנו שאין פתרון קסם לבעיית הפקקים ושאין מהלך אחד שיכול להביא הקלה מיידית בגודש בכניסות לתל אביב. זה נכון, אבל אגרת גודש היא הדבר הכי קרוב שיש לפתרון קסם כזה. אגרה כזו, אם היא מוטלת בצורה נכונה יכולה להביא שתי ציפורים במכה: גם הקלה מיידית בגודש וגם מקור מימון לפרויקט המטרו העתידי. יש רק בעיה אחת: הניסיון הבינלאומי מראה שאגרת גודש פועלת כמו כיסא מפלט על הפוליטיקאי שאחראי לה. אביגדור ליברמן לא מתכוון כנראה לבדוק אם מה שקרה לראשי העיריות בשטוקהולם ובלונדון יכול לקרות גם לשר האוצר בישראל. ליברמן אמנם נוהג לומר שבחר בתפקידו כדרך מכובדת לסיים את הקריירה הפוליטית שלו - אבל הוא לא באמת מתכוון לזה.

הפעם עברו את המסננת של האילוצים הפוליטיים שני מהלכים אסטרטגיים שבאוצר חולמים לקדם כבר שנים (כפי שמעידים הנתונים הממוחזרים ממצגות עבר שבאוצר צירפו למצגת הנוכחית). המהלך המשמעותי ביותר הוא חוק המטרו שיאפשר להוציא לדרך את הפרויקט התחבורתי-אורבני החשוב ביותר של ישראל במאה ה-21. היעד הרשמי של המטרו הוא 2030, אבל הוא רחוק מלהיות ריאלי, מה שאומר שבטווח הקצר והבינוני יהיו כאן עוד גודש ופקקים שיימשכו עמוק לתוך העשור הבא.

הרשות המטרופולינית

המהלך השני הוא הקמת רשות תחבורה מטרופולינית בגוש דן שתקבל לידיה את סמכויות הטיפול בשורה ארוכה של בעיות תחבורה יומיומיות. הרעיון הוא שבמקום לחכות לפקיד במשרד התחבורה בירושלים שיחליט איפה לשים את התמרור בכל צומת - יתקבלו ההחלטות בידי אנשי מקצוע שמכירים את השטח. בעתיד, מי יודע, אולי תוכל רשות מטרופולינית כזו לקחת לידיה גם את הסמכות להטיל אגרת גודש.

מעבר לכך יש בטיוטת חוק ההסדרים הנוכחית שורת צעדים קטנים יותר כמו רגולציה תומכת לתחבורה שיתופית (שתאפשר להפעיל שירותי הסעות בתשלום, בינתיים רק לכלי רכב גדולים), הגברת האכיפה בנת"צים (כולל שינוי תדמיתי בשמם ל"נתיבי העדפה") והטלת חובת דיווח לציבור על רמת השירות בתחבורה הציבורית. אפשר לזלזל במהלכים כאלה, אבל בסופו של דבר הדרך היחידה להתמודד עם הסלידה העמוקה של הישראלים משימוש בתחבורה ציבורית עוברת דרך שיפור השירות הגרוע. אחרי 70 שנה הגיע הזמן גם לצעדים כאלה.