חייבים לטפל בחוסר הציות לחוקים מצילי חיים

בסגר הראשון, במסגרת ה-50 מטרים, פגשתי שכנה צעירה עם הכלב ושקית ביד. כשאיש אחד שאל אותה למה היא לא עוטה מסכה, היא ענתה שהיא רק מורידה זבל. תחושת הדז'ה-וו החזירה אותי לטענות הידועות של "לא צריך חגורת בטיחות, בסך-הכול אני מקפיץ את הילד לבית הספר", כאילו שנגיף הקורונה מבחין בין מי שמרוקן את פח הזבל לבין מי שמטייל להנאתו, או שמכונית נכנסת בעוצמה רק במי שנוסע ללונה פארק ולא במי שסתם נוסע לבית הספר.

יצאנו לבדוק אם יש קשר בין שתי ההתנהגויות בקרב ישראלים - שמירה על חוקי התנועה לעומת קיום הגבלות והנחיות הקורונה.

האתגר להפחית ולצמצם את הקטל בדרכים קיים מאז שאנחנו כאן. בכל שנה נהרגים בכביש למעלה מ-300 איש ונפצעים הרבה יותר. בכל המחקרים נמצא קשר יציב בין שמירה על חוקי התנועה לבין גרימת תאונות דרכים. בשונה מגופים אחרים שמפנים אצבע מאשימה כלפי המדינה, המשטרה, הכבישים והרמזורים מחקרים בארץ ובעולם מראים אחרת: למעלה מ-90% מהתאונות נגרמות בגלל ההתנהגות של משתמשי דרך, קרי אנחנו, ואין בכך כוונה לזלזל בחשיבות של מדיניות הממשלה, המשאבים שהמשטרה צריכה להשקיע באכיפה חכמה בכביש ובחוקים מבוססי מחקר שאמורים לצמצם את נגע הקטל בדרכים.

אין חולק על כך בעולם האקדמי ששמירה על חוקי התנועה מגבירה את הסיכוי לחזור בשלום הביתה. תאונות רבות נגרמות כאשר נהגים עולים על הכביש עייפים, אחרי שתיית אלכוהול, מוסחים בדעתם מהנהיגה ונוהגים במהירות מעל זו המותרת ואלו רק דוגמאות חלקיות. בישראל שיעור ההרוגים הולכי הרגל מכלל ההרוגים בתאונות דרכים הוא גבוה פי שלושה מאשר במדינות מערביות אחרות, וגם כאן חלקם של משתמשי הדרך הוא קריטי - הולכי רגל חוצים כבישים תוך התעסקות במכשירים שונים או תוך ריצה ברמזור אדום.

ראינו שברחבי העולם במקומות בהם הציבור שיתף פעולה עם מגבלות הקורונה הצליחו לבלום את התפשטות המחלה או לפחות להפחית אותה.

במחקר שהתבצע באוניברסיטת בר אילן בקרב 360 משתתפים מכל רחבי הארץ בתקופת הסגר השלישי התקבלו ממצאים מעניינים. אנחנו החוקרים סברנו שאנשים ידווחו על ציות ברמה גבוהה יותר לחוקי הקורונה מאשר לחוקי התנועה בגלל השיח הציבורי שעסק רק בקורונה ובגלל המחיר הגבוה שההפרות של המגבלות גבו מאיתנו. להפתעתנו, בכל המגזרים ובקרב נשים וגברים כאחד התברר כי אזרחים מדווחים על שמירה רבה יותר על חוקי התנועה מאשר על חוקי הקורונה בפער גדול.

ראינו גם שאנשים שמצייתים לחוקי התנועה מצייתים יותר גם לחוקי הקורונה ולהפך, או לפחות מדווחים על כוונה כזאת. זוכרים את זאת שיצאה לזרוק זבל?

כנראה, טבע האדם לא משתנה כל כך מהר גם כשבחוץ מנשבות רוחות קורונה עזות: הצייתנים מטבעם יצייתו גם להגבלות הקורונה, ומי שרגיל לעגל פינות או לקמבן, יעשה זאת גם כשהמחיר הוא מחלה קשה וסכנת הדבקה לסביבה. יחד עם זאת, כחומר למחשבה - ייתכן שהציבור פחות התרשם שהסכנה של הקורונה היא מוחשית דייה ושההגבלות שנחתו עליו אכן יגנו עליו מפניה.

אז איך כל זה מקדם אותנו אל המטרה של שמירת חיים? איך על המדינה לנהוג? חייבים לתת יותר תשומות-לב ומשאבים למגזרים שונים, להשקיע בחינוך ובהסברה ולקחת יותר אחריות אישית על מעשינו. נשמע מוכר אך עדיין נכון וחשוב.

הכותבת עומדת בראש המכון לחקר הגורם האנושי לתאונות דרכים, המחלקה לניהול, אוניברסיטת בר-אילן