היתר רחב לפונדקאות בלי לאפשר לפונדקאית לגבות תשלום ראוי הוא ניצול וצביעות

מדינת ישראל היא מדינה יוצאת דופן, בין היתר בגלל מדיניות הפריון שלה המתאפיינת בשעטנז של חדשנות ושמרנות, של שוויון ואפליה. ישראל הייתה המדינה הראשונה שהתירה פונדקאות, עם חקיקת חוק ההסכמים לנשיאת עוברים ב-1996. לכאורה, פריצת דרך מתקדמת שמאפשרת הורות גם למי שמתקשים להרות באופן טבעי. דא עקא, החוק יצר אפליות משני סוגים: הוא התיר רק ל"איש ואישה שהם בני זוג" להיות הורים מיועדים; והורה כי רק נשים "ללא בן זוג" יכולות לתפקד כפונדקאיות. כך, החוק יצר אפליה נגד מי שאינם זוג הטרונורמטיבי ולכן אינם ראויים להפוך להורים בעזרת פונדקאית, וסימן רחם של רווקות וגרושות כרחם להשכיר - בשונה מהרחם של האישה הנשואה.

לפני כשלוש שנים תוקן החוק כך שגם נשים רווקות יוכלו להיות "הורה מיועד", וכבר כמה שנים שניתן לקבל אישור לאישה נשואה כפונדקאית, אם לא נמצאה רווקה, גרושה או אלמנה.

מאבקם של גברים הומואים, שפונדקאות היא אחת הדרכים הבודדות הפתוחות עבורם להורות גנטית, זכה לתמיכה ציבורית מרשימה מימין ומשמאל, אך לא שכנע את ח"כ יעקב ליצמן לשנות את החוק, בעת כהונתו כסגן שר וכשר הבריאות. בה-בעת, ישראל הכירה בגברים יחידים ובני זוג מאותו המין, שנעזרו בפונדקאית בחו"ל, כאבות - כלומר אפשרה לאזרחים שלה לבצע בחו"ל מה שהיא אוסרת עליהם לבצע במדינתם.

לאחר שש שנים שבהן תלויה ועומדת עתירה בעניין, בית המשפט העליון החליט להפסיק לחכות למחוקק. בפסק דין שפורסם ביום ראשון, קבע בית המשפט כי יש לאפשר פונדקאות בישראל גם לגברים - יחידים ובני זוג מאותו המין.

עם זאת, בית המשפט מכיר בשאלות המורכבות שהרחבת מעגל הזכאים לפונדקאות בישראל מעלה, ונותן לממשלה חצי שנה להיערך. הוא גם מזכיר לכנסת כי היא יכולה לעשות את תפקידה ולהסדיר שאלות אלה, ובלבד שזכותם של גברים לשוויון לא תיפגע.

בלי אפליה בשום צורה

אין ספק שאם מדינה מתירה לאזרחיה להפוך להורים בעזרת פונדקאית, היא צריכה לעשות זאת ללא אפליה על בסיס מין או נטייה מינית. אבל לא בכדי מדינות רבות אוסרות על פונדקאות כדרך להורות, ופמיניסטיות רבות מתנגדות לפונדקאות ורואות במסחור גופן של נשים עבור הורות גנטית, מעשה לא מוסרי.

בין היתר, מדובר בהליך פולשני, שמחייב התערבות רפואית בשתי נשים (תורמת הביציות והפונדקאית, שאינן יכולות על-פי החוק להיות אותה אישה) ומסכן את בריאותן. עם הזמן, רוב בעלות העמדה האוסרנית נכנעו למציאות ועברו לדיון ברגולציה שתקדם פונדקאות לא נצלנית.

אני סבורה כי היתר רחב לפונדקאות, כפי שצומח כעת במשפט הישראלי, בלי לאפשר לפונדקאיות לגבות את ערך השוק של השירות שהן נותנות, הוא ניצול וצביעות. אחת מן השתיים: או שמותר לסחור ברחם לכל המרבה במחיר - או שאין לסחור באיברים, ואז יש לאסור פונדקאות.

העליון צפוי להתבדות

בהינתן שהביקוש יעלה על ההיצע, לא ברור איך הדבר ישפיע על  "השוק". האם פונדקאיות יעדיפו לעזור להורה יחיד או לזוג? יעדיפו לעזור לנשים שלא יכולות להרות מסיבות רפואיות או דווקא לגברים שלא יכולים להרות כי אין להם רחם? והאם הזכות לשוויון גם כוללת שוויון מעמדי שמחייב מימון מדינתי של פונדקאות לאלה שידם אינה משגת, בדומה להפריה חוץ-גופית רגילה שהמדינה מממנת עד שני ילדים חיים? ומדוע החוק אוסר על פונדקאות אלטרואיסטית של בנות משפחה, שתרחיב את מעגל הפונדקאיות ותצמצם את העלויות?

אם בית המשפט העליון קיווה שפסק דינו יוריד את הסדרת טכנולוגית הפריון הזו מסדר יומו, אזי נדמה לי כי דינו להתבדות.

הכותבת היא ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר וחברת סגל בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב