המחאה החברתית לא ניסתה לשנות את השיטה, וזה כישלונה

הסיפור של המחאה החברתית הוא במידה רבה הסיפור של מה שלא היה בה. לא רק של הדגלים שהיא נשאה, אלא גם של אלה שנזנחו. באופייה של המחאה, כפי שעיצבו אותה מוביליה בקיץ 2011, מקופלות כל תולדות ההצלחות והכישלונות שלה - ואכן, בסיכום עשור, ניכרים גם אלה וגם אלה.

בהיבטים מסוימים המחאה הותירה חותם משמעותי בעשור שחלף. כל יתר המחאות בעשור האחרון נולדו בצלמה, וקריאות הקרב שנוסחו באוהלים של רוטשילד נותרו בשימוש עד מחאת בלפור. מחאת 2011 הפכה ביטויים כמו ריכוזיות, טייקונים ויוקר המחייה לרווחים ועזרה ללמד את הציבור הישראלי להיות חשדן וביקורתי יותר כלפי המדיניות הכלכלית של הממשלה וכלפי האינטרסים הסמויים שלא פעם מובילים אותה. אם טרם המחאה הציבור נהג באדישות ואולי בנאיביות כלפי הנושאים הכלכליים-חברתיים, אין ספק כי אחריה הוא כבר היה מפוכח יותר.

העלאת שכר המינימום, הגבלת שכר הבכירים וצמצום האי-שוויון - כל אלה תהליכים שהתרחשו בעשור שחלף, ולמחאת 2011 יש חלק לא מבוטל בכך, גם אם ישראל עדיין משתרכת מאחורי רוב המדינות המתקדמות. מצד שני, שני היעדים המובהקים שהמחאה הציבה לעצמה, ולמעשה אלה שהוציאו לרחוב מאות אלפי ישראלים - הורדת יוקר המחיה ופתרון משבר הדיור - רחוקים היום לפחות כמו שהיו לפני עשור, ואולי אף יותר. למעשה, כל שוכר תל אביבי בימינו היה חותם על מחירי שכר הדירה שגרמו לדפני ליף לנטוע אוהל על הדשא של רוטשילד לפני עשר שנים.

אבל הכישלון העיקרי של המחאה החברתית טמון במה שהיא בכלל לא ניסתה להשיג. מהרגע הראשון היא עוצבה ומוסגרה כמחאת צרכנים מורחבת. גלי המחאה שפרצו במקביל ברחבי העולם והיוו השראה למפגיני רוטשילד קראו לשינוי מערכתי כולל, למאבק בשיטה הניאו-ליברלית ולניסוח מחדש של הפוליטיקה. אך מטרותיה של המחאה החברתית בישראל היו צנועות בהרבה: די בדומה למחאת הקוטג' שקדמה לה, אנשי האוהלים ברוטשילד נאבקו על הזכות לקנות (או לשכור) יותר בזול.

ואמנם, כמחאה של מעמד הביניים היא נחלה מידה רבה של הצלחה: בשנים שחלפו מעמד הביניים הישראלי התרחב וגם התעשר. כוח הצריכה שלו גדל וייתכן שלבניו יותר קל לשכור דירות, גם אם מחירי השכירות רק הלכו ותפחו מאז. אלא שכאן נמצאת נקודת העיוורון העיקרית של המחאה. היא אמנם דיברה על צדק חברתי, אך לא נלחמה עבור אלה שסובלים יותר מכל מהיעדרו: אנשי השכבות החלשות ותושבי הפריפריה. היא ביקשה לערוך תיקונים בשיטה הניאו-ליברלית אך לא העזה לערער עליה בצורה יסודית.

השכבות החלשות נותרו בלתי נראות

הטקסט ששיקף יותר מכל את העיוורון הזה היה המאמר שבישר את דרכו הפוליטית של יאיר לפיד, אז עדיין עיתונאי, שבו פנה אל "אחיו העבדים". "זוהי תכונתם המובהקת ביותר של העבדים - הם בלתי נראים", כתב שם מי שעשור לאחר מכן יהפוך לאדם המרכזי ביותר בממשלת ישראל. אך הדיון הפוליטי שהתפתח מתוך המחאה, זה שהעניק לאותו לפיד 19 מנדטים בבחירות שהתקיימו כשנה לאחריה, נגע למעמד הביניים בלבד. השכבות החלשות היו עבורו בדיוק זה - בלתי נראות. שיח הצדק החברתי לא הגיע אליהן ולא תפס תאוצה בפריפריה.

הקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית - החרדים והערבים - לא מצאו את מקומן במחאה. בהתאם לכך, הפערים בין החזקים ביותר לחלשים ביותר ובין המרכז לפריפריה היו ונותרו עצומים.

כפי שחלק מהקוראים ודאי זוכרים, באותה תקופה נטען שהקרן החדשה לישראל מממנת את מאהל המחאה בתל אביב. הקרן אכן תמכה במחאה החברתית ב-2011, אך היא עשתה זאת במאהלים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית: בבאר שבע, קריית שמונה, אשקלון, בית שאן, נהריה ועוד.

שמנו לנו למטרה לעודד קבוצות שלא היו מעורבות במחאה להצטרף אליה. עשינו זאת בדיוק מהסיבות שציינתי קודם: כי הדיון הפוליטי על חברה וכלכלה בישראל לא יכול להתחיל ולהיגמר במעמד הביניים ובשכירות בתל אביב. הוא מוכרח לעסוק בדיור ציבורי, בבריאות בפריפריה, בפערי שכר ובתעסוקה. הוא חייב לכלול את כל הקבוצות שמרכיבות את החברה הישראלית ושקולן לא הושמע, או הושמע פחות, בקיץ 2011. וכשם שהדברים היו נכונים לפני עשר שנים, כך הם נכונים גם עכשיו.

הכותב הוא מנכ"ל הקרן החדשה לישראל