המחאה החברתית הייתה הסנונית שבישרה על עליית הפופוליזם הישראלי

כעשר שנים לאחר הדחתו מראשות הממשלה, שב בנימין נתניהו לתפקיד במרץ 2009. הממשלה שהקים הייתה במובנים של היום מתונה יחסית, וכללה לצד ישראל ביתנו וש"ס גם את מפלגת העבודה. האירוע המרכזי ביותר שהתרחש במהלך קדנציה זו - היה המחאה החברתית. לכאורה - שנות השקט הביטחוני שלאחר האינתיפאדה השנייה, החלשות הרשות הפלסטינית וירידתם של הסכמי אוסלו מסדר היום - פינו דרך למתחים ומצוקות חברתיים שנדחקו בין שתי האינתיפאדות.

אולם, בדומה למחאות החברתיות ברחבי העולם, ובעיקר בעולם המערבי -הנהגת המוחים בישראל לא הגיעה מן השכבות החלשות אלא דווקא מהקבוצה הסוציולוגית הפריבילגית ביותר בישראל - צעירים, אשכנזים וליברלים - תושבי תל אביב. כך ה-Occupy Wallstreet וה-M-15 בספרד. "להחזיר את המדינה לציבור" - זו הייתה הסיסמא שחזרה בצורות ותחפושות שונות בכל המחאות, מקהיר עד ברצלונה.

אולם דעיכתה הפתאומית של המחאה בישראל בתום קיץ 2011, ההרכב הדמוגרפי ההומוגני יחסית של המשתתפים וחשדנות הגלויה של מגזרים אחרים בחברה הישראלית - העידו כי המוחים, בעיקר רצו להחזיר את המדינה לידיהם - לשמאל הציוני שהקים את המדינה. השפה הייתה כלכלית-חברתית, צודקת וסוחפת, אבל הסאב-טקסט היה זהותי ושבטי.

נתניהו הצליח לחבק את המחאה ומנהיגיה חיבוק דוב מוצלח למדי, זרק עליהם כמה ועדות ורפורמות, והמשיך במעלה הקדנציה. אבל הוא קרא את הסאבטקסט וחזה בכוח של הקריאה השבטית (עטופה היטב בז'רגון רעיוני). הוא הבין שבעידן פוסט-אוסלו - בו הוויכוח אם להחזיר או לא להחזיר שטחים כבר לא רלוונטי, הצלחה פוליטית לא נבנית על אג'נדה מדינית, אלא אג'נדה זהותית-שבטית.

תובנה זו התחזקה למול שיתוף הפעולה בין הבית היהודי ליש עתיד לאחר בחירות 2013 - נתניהו היה צריך לבצר את החומות המפרידים בין הימין לשמאל באמצעות קיטוב והנגדה שלא יאפשרו מתן לגיטימציה לקואליציות חוצות מחנות פוליטיים. ב-2015 נתניהו ניהל קמפיין במקביל לדונלד טראמפ בארה"ב - וכשם שהמחאה הישראלית הושפעה ועוצבה לנוכח הטרנד העולמי - כך גם נתניהו שאב השראה מעליית הפופוליזם הימני ברחבי הגלובוס. וכך קיבלנו פנינים כגון חוק הלאום, "הערבים נוהרים לקלפיות", הגדרת שמאלנים כבוגדים ורדיפת אקטיביסטים שפועלים נגד הכיבוש - צעדים ואמירות שכולם מטרתם לחדד את התהום (המדומיינת) בין גוש הימין המסורתי לגוש השמאל הליברלי.

שאלות של צדק חברתי נזנחו כלא היו

השמאל הישראלי, ובכללו יוצאי המחאה, עברו למגננה. שאלות של צדק חברתי נזנחו כלא היו (דווקא בתקופה בה מחירי הדיור המשיכו להאמיר) - המלחמה עברה חזית - נגד ביבי ותומכיו, או בלשון אחרת השבט הליברלי מול השבט השמרני. הפופוליזם הביביסטי סחף גם השמאל ולמעשה קבע את השיח הפוליטי, נושאיו וגבולותיו. ביביסטים מול אנטי-ביביסטים הפך לשם המשחק. אבל אי אפשר להרוס את הבית עם כלי האדון -ופופוליזם זה המגרש של ביבי. כאשר ערכים ואידיאולוגיות הושמו בצד, זהויות ומלחמת הגמוניות עבור לחזית - לימין הפופוליסטי היה תמיד יתרון מובהק.

הייתה זו דווקא המחאה החברתית - אשר הכניסה באחת שיח של רעיונות ותפיסות עולם כלכליות-חברתיות אל תוך הפוליטיקה הישראלית - אשר הניעה את גלגלי הפופוליזם הביביסטי. אם במישור הרעיוני אפשר למצוא איזון בין מחנות בחברה הישראלית (ואף נטייה שמאלה בהקשר הכלכלי-חברתי) - במישור הזהותי - יש לימין יתרון דמוגרפי.

על השמאל הישראלי לחזור למגרש הרעיוני - הן בצד המדיני והחברתי-כלכלי - אבל לא ככסות למאבק על ההגמוניה. ניצול פוליטי מן הסוג הזה נראה לעין בקלות רבה ומהווה חסם בפני הרחבת המחנה ובנייתו המחודשת. גם התרחקות מהשדה הפופוליסטי היא הכרחית, מכיוון שהיא שומרת את הקהילה הפוליטית בגבולות אתניים מצומצמים. יציאתו של נתניהו מהמשחק הפוליטי עשויה לאפשר פוליטיקה של צדק חברתי לשמה - אולם כזו תהיה חייבת להיות מגוונת, חוצת מחנות ולא שבטית.

הכותב הוא עמית מחקר במכון טרומן למחקרי שלום