קמפוס צדדי, דפיקה בדלת: איך נולדים מחקרים ישראלים ובמה הם שונים?

"המעבדה שלי יושבת במין צריף כזה בסוף הקמפוס, בשורה של כמה צריפים. יום אחד השכן מהצריף השני, פיזיולוג שחוקר דגים, דופק בדלת. 'נשארו לי קצת דגים עודפים מהניסוי, אז אנחנו עושים 'על האש'. תוך כדי שאנחנו מנשנשים, הוא מספר לי על המחקר בדגים שאני אוכל, הניסיון לעשות להם אבולוציה מכוונת לעמידות בקור.

"פתאום עלה בדעתי שמדובר בסלקציה על פי יתרון גנטי, אבל בלי חשיפה לסטרס. זו הפרדה שבדרך כלל לא קיימת בטבע. שם הברירה הטבעית מתרחשת רק מתוך סטרס.
אז תהיתי, האם ברירה גנטית בלי סטרס תשפיע על הרכב חיידקי המעי שלהם? זו הייתה דרך מעולה להבדיל בין השפעת הסביבה לבין השפעת הגנטיקה על חיידקי המעי. "אבל הפואנטה היא שבכלל לא היינו נפגשים ולא היינו מדברים על המחקר הזה, אם אותו פרופסור לא היה מזמין אותנו לדגים על האש. אני לא חושב שזה היה יכול לקרות במדינה אחרת"

(פרופ' איציק מזרחי, מדען במכון הלאומי לביוטכנולוגיה בנגב וחבר סגל בבית הספר לקיימות ושינויי אקלים באוניברסיטת בן גוריון)

הכול בסיפור הזה ישראלי. הקמפוס הצדדי, הדפיקה האקראית על הדלת, המהירות שבה הפכה שיחה מעניינת על המחקר לכיוון מחקרי חדש, חוצה דיסציפלינות, שבאמת יצא לפועל, אף שלכל אחד מהחוקרים היו תוכניות מחקר משלו. "זה לא שעשינו מינגלינג באירוע שיתוף פעולה אינטרדיסציפלינרי. אם לא הייתי רואה את הדגים, לא הייתי רואה את מתקן הגידול, הרעיון לא היה נולד".

ישראל נחשבת אחת המדינות המובילות במדע ביחס לגודל האוכלוסייה שלה. מדענים ישראלים מתברגים בתפקידי מפתח בעולם. אבל מה יש בתרבות המדע הישראלית, חוץ מהיעדר פורמליות והיררכיה, שהופך אותה לייחודית - לטוב ולרע?

כמובן, נסייג שכל דבר הנאמר על תרבות הוא הכללה, וקיימים בתוך כל תרבות גם אנשים שונים וגם פלחי אוכלוסיה שונים, אך ההבדלים הבין-תרבותיים קיימים וגם הודגמו מבחינה אמפירית.

מותר לשאול שאלות על כל דבר

גד יאיר, פרופסור לסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, חוקר את תרבות המדע הישראלית, בדרך כלל ביחס לתרבות האירופית, והוא מציין מאפיינים של אומץ אינטלקטואלי, חוצפה וחשיבה אסוציאטיבית. הוא קורא לזה "המוח הסורר".
"בגרמניה אנחנו מרגישים את הסדר. בארה"ב, את הקונפורמיות. החוצפה הישראלית עוזרת להתגבר על החסמים אלה".

 פרופ' גד יאיר, חוקר תרבות מדע ישראלית / צילום: MIT

מה זה בדיוק אומץ אינטלקטואלי?
"כשאני רואה מדענים זרים בהקשרים ציבוריים, אני רואה יותר השתקה וביקורת, שעלולים לגרום לכך שרעיונות פורצי דרך נשארים לא מטופלים. בישראל מותר לשאול כל שאלה. יש בזה משהו יהודי. צורת הלימוד היהודית היא לא לקבל שום פרשנות של טקסט כמובנת מאליה. הגישה היהודית מתחברת לחוצפה הישראלית, שצמחה סביב הציונות.

"הצעירים שהגיעו לישראל מאירופה הגיעו כדי לממש ערכים של שוויון במובן של חוסר היררכיה, של שלילת המלוכה ושלילת המסורת, שכל אחד יוכל להגיד מה שהוא רוצה. שכל אחד יוכל להגיד 'למה מי אמר', ועד היום אנחנו מעודדים ילדים להיות כאלה.

בגרמניה מצנזרים מדענים צעירים, תקשורת עם בכירים שאינם המנהל שלך או נקודות מבט שחורגות מהקונצנזוס. ישראלים חוגגים את זה.

"כל צד יכעס על השני ויגיד שככה לא עושים מדע, אבל מדען ישראלי שהתחנך שם, יש לו שילוב של יכולות שיחד הן כוח. אותו דבר לגבי מדען ישראלי שהתחנך בארה"ב.

הקונפורמיות שם מפחיתה רעיונות חדשים, אבל היכולת שלהם לתכנן אפילו עשור קדימה ולהוציא את התוכניות שלהם לפועל היא מדהימה.

"בתקופה הזאת שבה הכול הולך לפי התוכנית, ישראלי עלול להשתעמם כהוגן. אז התוצאה המצוינת היא כשהאמריקאי מוציא לפועל רעיון של ישראלי".

מקבלים חינוך מדעי גם בחו"ל, וזה יתרון

"בהרווארד היינו הרבה ישראלים ונחשבנו פוסט-דוקים טובים. אם רצינו לעשות משהו, אהבנו לדבר על זה עם ישראלים אחרים, להגיד חסר לי זה וחסר לי זה, תוך חצי יום היינו מתארגנים. בזמן שבו האמריקאים היו עדיין עמוק בתכנון, אנחנו כבר היינו מסיימים חצי ניסוי ואת היתר מאלתרים. לפעמים לישראלי בהרווארד יש רשת קשרים חזקה יותר מאשר לאמריקאי"

(פרופ' עפרה בני, ראש מעבדת מחקר לננו-רפואה וחקר סרטן, הפקולטה לרפואה ובית הספר לרוקחות, האוניברסיטה העברית).

 פרופ' עפרה בני, ראש מעבדת מחקר לננו־רפואה וחקר סרטן / צילום: דגלאס גוטרי

לדברי בני, "הישראלים מריחים את הטרנדים. הם חייבים את זה, כי הם לא יוכלו לחזור לפתוח מעבדה בארץ אם לא יהיה להם ידע ממש מבוקש שבישראל אין". אבל כשישראלים פועלים ללא כוח נגד, הם עלולים לעשות טעויות במדע שנובעות מחיפזון, להיתקע באמצע הדרך כי לא תכננו מספיק או לגרום אסונות, טוען יאיר.

לכן זה יתרון שרוב המדענים הישראלים נחשפים לתרבות אחרת כחלק מהחינוך המדעי שלהם. כמעט לא מקובל שישראלי יעבור את כל הקריירה המדעית שלו בלי לחקור במדינה אחרת. גם חוקרים אחרים נוסעים, אך בשיעורים נמוכים יותר. גם כשגרמני לדוגמה נוסע למקום אחר, הוא יביא איתו את המסורת המדעית שלו. לעומת זאת, הישראלי נדרש להשתלב בכל מקום שאליו יגיע, וכך נוצרים שיתופי פעולה מגוונים.

פרופ' דן פאר, סגן נשיא למחקר ופיתוח באוניברסיטת תל אביב ויו"ר רמות, חברת המסחור של האוניברסיטה, מצביע על אחד היתרונות שחוקרים ישראלים יכולים ללמוד מעמיתיהם בארה"ב: "האמריקאים נחשבים לעם בעל יכולת השיווק הטובה בעולם. הם לומדים לדבר מול קהל, לשכנע ולתקשר את היכולות שלהם מגיל אפס. הישראלים עושים מדע טוב ומוכרים אותו מעולה - אני יושב בוועדות ובחברי שופטים ואני מלא גאווה - אבל ישראלים שהתחנכו באקדמיה האמריקאית עושים את זה עוד יותר טוב".

האם מעבדה שכולה ישראלית יכולה להצליח?
יאיר: "כן, אבל מעבדה ישראלית זו אופרציה של חמישה אנשים, לעומת 100 בגרמניה. המדען הישראלי אומר, 'אני לא מנהל'. בארה"ב מנהל המעבדה הוא כבר לא מדען אלא רק מנהל. מעבדה ישראלית היא סטארט-אפ ובארה"ב היא מפעל".

פרופ' בני מאשרת את דבריו של יאיר מניסיונה בפוסט דוקטורט בארה"ב. "בהרווארד הייתה היררכיה מאוד ברורה, כשמנהל המעבדה הוא הבוס החזק, לעומת ישראל שבה יש יותר ישירות וחוסר פורמליות".

מלבד אומץ והיעדר היררכיה, מדבר יאיר על זריזות מחשבה. "הישראלים לא תקועים בספרים, בכבוד לדורות הקודמים. זה ממש מאפשר למחשבה לרוץ יותר מהר. גרמני או אמריקאי שחושבים על מולקולה ישר חושבים על הפרוטוקול המורכב של הניסוי הראשון או על מאמר המפתח שכבר נכתב בתחום, ואם כדאי לסתור אותו. הישראלי קופץ למחשבה על הניסוי האחרון, המכריע, ואז מנסה להשלים את הצעדים שבאמצע".

גם ביולוג וחוקר מקרא יכולים לשתף פעולה

"חודש אחרי שחזרתי לארץ, השתתפתי בגיבושון לסגל הצעיר. לקחו אותנו לאכול פיתה דרוזית והושיבו אותי ליד נעם מזרחי שהיה חוקר חדש במחלקה למקרא. בנסיעה של 20 דקות סיפרתי לו על תולעים שהן מודל טוב לחקר תורשה, והוא מומחה למגילות הגנוזות וגם שם עסקו בתולעים, כדי לראות מדפוסי החורים איך בדיוק המגילה מתגלגלת, איך החלקים מתחברים. חשבנו על כך שכיוון שהמגילות עצמן עשויות מעורות של חיות, אפשר לעשות ריצוף גנטי ל-DNA של החיה, ולגלות לא רק ששני חלקים מסוימים של מגילה יוצרו מכבשה אלא ששניהם יוצרו מכבשה מסוימת, נגיד הכבשה שולה. כתבנו מאמר שהוא ממש כמו מאמר בחקר המקרא וגם ממש מאמר בביולוגיה.

(פרופ' עודד רכבי, נוירוביולוג מבית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב)

"אני חושב שחוקרים בישראל מעיזים לשוחח ולשתף פעולה בקלות, ואפילו מצליחים לשכנע את כל הסביבה שזה כדאי, באופן שהוא ייחודי לנו", אומר רכבי. "באותו אירוע פגשתי גם את פרופ' דינו לוי מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, והבנו יחד שאפשר לחקור בתולעים התנהגות לא רציונלית מבחינה כלכלית. אנחנו יכולים להשוות התנהגות רציונלית מול לא רציונלית בתולעת שיש לה רק 302 תאי מוח, כלומר להבין היטב איפה במוח חוסר הרציונליות נמצא".

יאיר: "יש איזו קפיצה מחוסר סבלנות, מחוסר יכולת להתאפק. יש קלות דעת. הסטודנטים הזרים המומים כשהם רואים ישראלי שבקושי קרא מאמר וכבר אומר מה הוא חושב עליו. ישראלים עושים את זה כל הזמן, ולפעמים יש להם אמירות נבונות על מה שהם לא קראו עד הסוף. בגלל זה את יכולה לראות פיזיקאי ישראלי שמתחיל פתאום לעסוק בקורונה. הוא אומר, 'הגרף נראה לי דומה. גם אני עוסק בתופעות אקספוננציאליות'". לפעמים זו הצלחה גדולה ולפעמים כישלון.

"הישראלים נותנים מכה ומיד זזים. כי אם הם ינסו להישאר בסביבה לשלב פיתוח הרעיון, יגיע גרמני או סיני וימחץ אותם. הישראלים לא מצליחים לשמור על עמדה תחרותית כשהתחום כבר מבוסס. אבל הקפיצות האלה מאפשרות קריירות אקדמיות יפות, כי כרגע חדשנות היא משאב חסר".

לישירות הישראלית יש גם צד בעייתי, אומר יאיר, והוא חוסר פרגון. "בגלל הדוגריות והישירות אנחנו לפעמים עלולים לדכא קולגה במקום להרים אותו. אנחנו לא יודעים להשתמש בשפה בסיטואציה פורמלית כדי לעודד מישהו, ובמיוחד כדי לתת לו כוח להוציא מעצמו משהו חדש".

פרופ' יובל יונאי, מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, לא מקבל את כל התיאוריות האלה. "בתחום של כלכלה ומדעי החברה, אני חושב שהמדע הישראלי לא כל כך ייחודי, והמדענים הישראלים שייכים לקהילה הבינלאומית. אנחנו בקשר עם קולגות בכל העולם, יותר מאשר עם מי שנמצא מהעבר השני של הקיר", הוא אומר.

הוא אפילו לא חושב שהישראלים תזזיתיים או מבולגנים. "גם הטכניון וגם האוניברסיטה העברית חייבים את המסורת האקדמית שלהם לייקים שייסדו את האוניברסיטאות הללו ויצרו מסורת של מדע די מסודר. כל השיח הזה על הישראלי המבולגן לא כל כך מוצא חן בעיניי, אף שהוא כנראה מבוסס אמפירית. יש מדענים ישראלים כל כך קפדנים ודייקנים, וגם בארה"ב וגרמניה אי אפשר להצליח בלי שתהיה לך יכולת אלתור מסוימת".

אז מה בכל זאת מאפיין את המדע הישראלי על פי יונאי? "אנחנו נהנים מפירות התקצוב של המחקר הביטחוני, והכישרונות שמטופחים במערכת הצבאית, ומקליטת העלייה, השקעה של גורמים אחרים, וההצלחה של יהודים ברחבי העולם, שמגיעים לכאן או עוזרים לנו שם, מהנטייה לנסוע לחו"ל בקלות, והזלזול שלנו בפרסומים בעברית שגורם לנו להיות בינלאומיים מההתחלה".

צה"ל כתחנת התבגרות של המדענים

"אני עובד הרבה בשטח בחיפוש זוחלים, ויש שמורות טבע שהן גם שטחי אש. אנחנו מנהלים עם הצבא מו"מ מתי כל צד יכול להשתמש בשטח. פעם הבטיחו לי שטח יבש, כלומר נקי מיריות עד תשע בבוקר, כדי שאוכל לבוא לאסוף את המלכודות ולספור את העקבות. פתאום אנחנו שומעים צרורות, ובטלפונים אין קליטה, ומכל כיוון בכל רגע אנחנו יכולים לחטוף כדור בראש. אני רואה טירון, וצועק לו 'תחדלו!', הוא מדבר בקשר ואומר, 'המפקדת לא מאשרת לחדול. צאו מהשטח!'. כן ילד, אני בדיוק יוצא עכשיו מהשטח עם כל הסטודנטים שלי דרך היריות שלכם. הייתי כבר צרוד מהצעקות ומבועת שאני הולך לאבד פה סטודנט, עד שתפסתי את איש הקשר שלי בטלפון בסוף ואחרי כמה שניות הם הפסיקו לירות. מזל שהבנתי מה קורה, כי הייתי בעבר חלק מהעניין".

(ד"ר בעז שחם, מנהל אוסף הזוחלים והדו-חיים, אוספי הטבע הלאומיים, האוניברסיטה העברית)

הסיפור של שחם מדגים כיצד הניסיון האישי בתחנת ההתבגרות הישראלית יכול לסייע למחקר. יאיר גם מדבר על תפקידה של המערכת הצבאית, אבל בהקשר של התבגרות. "הישראלים המבריקים מקבלים במהירות משרות ניהול בצבא", הוא אומר. "ראיינתי מתמטיקאי שסיפר שבגיל 22 כבר ניהל 15 מתמטיקאים מבריקים נוספים. אני שואל לפעמים, המדע לא מפסיד את השנים האלה שבהן המוחות הכי טובים לא באקדמיה? אומרים לי, הם חוזרים עם תפיסה בוגרת ופרקטית יותר מכל סטודנט, יודעים להתמודד עם אילוצים.

"סטודנט אמריקאי הוא ילד. הוא גר בקמפוס או סמוך לו, המרצים רואים בעצמם סוג של תחליפי הורים שאמורים לדאוג גם לרווחה שלו. בישראל, המצב הרגשי של הסטודנט הוא באחריות ההורים, ובתארים מתקדמים הוא כבר עצמאי.

"בתארים יותר מתקדמים, הישראלים הם כבר בעלי משפחות. התרבות הישראלית והצבא מייצרים סוג של חוסן. בארה"ב, אם מישהו הגיש מאמר וקיבל הערות, יהיו דרמות נוראיות. אין פרופורציות. לישראלים יש יכולת להתמודד עם הקשיים ולא להתייאש".

בניית המשפחה לא יכולה דווקא לפגוע ביכולת להתקדם באקדמיה?
"בקהילה המדעית הישראלית, אין סנקציה על ילודה, אלא במובן שהיא באמת עלולה לפגוע בתפוקה. בגרמניה יש מסר סמוי שכדאי להכריע בין מדע למשפחה. אמא אקדמאית עלולה לחוות אמירות לא נעימות כמו 'איך היא נוטשת את הילדים' וכדומה. בארה"ב מצופה מהחוקרות לדחות את האימהות למועד מאוחר יותר, אחרי הקביעות. האמריקאים עומדים פעורי פה מול מדענית שנכנסת עם שובל של ילדים ובמבה, אבל אנחנו רואים שהמשפחה נותנת למדענים הישראלים יציבות".

חסר גיוון במעבדה הישראלית

לצד המאפיינים החיוביים, יאיר מצביע על אחד הצדדים הכואבים של המדע הישראלי: "כל הנושא של מזרחים וערבים באקדמיה הוא פחות מדובר. המדענים מהקבוצות האלה שמגיעים לאקדמיה לרוב מאמצים את תרבות המדע השלטת, ונוצר מדע שהוא די מונוכרומטי, ללא גיוון.

"מהבחינה הזאת כמעט כל מעבדה בעולם היא יותר מגוונת משלנו, כי מדינות העולם מושכות הרבה מדענים זרים, ולישראל הם מגיעים פחות - לא רק כי המדינה לא תמיד אטרקטיבית, אלא גם בגלל מדיניות משרד הפנים.

"גם אין ייצוג אמיתי של המגוון שכבר יש פה. מדענים ממוצא מזרחי משמיעים קול ייחודי רק בתחומי הסוציולוגיה או מדעי הרוח. ואם אני מזכיר את האפשרות ליצור מעבדה עם העדפה מתקנת למזרחים כדי שיוכלו גם להיות דומיננטים בה, אף אחד לא מעלה את זה על הדעת".

מה אתה חושב שהיינו יכולים להרוויח מכך?
"קשה לדעת, אבל כמו שהתרבות המדעית הישראלית בכללותה שונה מתרבויות אחרות, כך כל קבוצה שונה יכולה להעשיר את הפרספקטיבות. זה לא באמת מדע ישראלי אם הוא לא מבטא את כל המגזרים".