אגרה על כל הגשה של התנגדות היא מהלך מתבקש

לאחרונה פורסם כי בחוק ההסדרים שמקדם משרד האוצר תעלה בין השאר דרישה כי כל הגשה של התנגדות או ערר לוועדות התכנון תהיה כרוכה בתשלום אגרה בסכום לא מבוטל של כ-650 שקל. קל לבוא ולתקוף את היוזמה המטילה הוצאות נוספות על האזרח הקטן ומונעת ממנו את האפשרות להתנגד לתוכניות שאינן לרוחו. אלא שבמבט נוסף, נראה שהצעד הזה דווקא מתבקש.

הגשת התנגדות או כתב ערר לוועדת הערר לתכנון ובנייה אינה כרוכה בתשלום אגרה. יש לכך משמעות גדולה, כיוון שהתנגדויות ועררים בנושא היתר או תב"ע הם מעין "צו מניעה" לפרויקט - ולאחר הגשתם אסור בתכלית האיסור לנציגי הוועדה המקומית לטפל ולקדם את הבקשה להיתר או את תנאי התב"ע.

אין מחיר להתנגדות, המתנגד לא מסכן כלום

המצב המשפטי הזה גורם לחוסר צדק ולעיכובים בפרויקטים רבים ולחוסר איזון באמצעים העומדים לרשותו של היזם לעומת אלה של המתנגדים. נוסף על כך, ועדות הערר מתמודדות עם עומס אדיר, שחלק נכבד ממנו נובע מאותן התנגדויות סרק שנדחות ומתורגמות מיד לערר. ניהול של שני הליכים משפטיים במקביל (הליך התנגדות והליך ערר) ללא אגרה מינימלית, בעוד המתנגד אינו מסכן דבר ואינו משקיע דבר, איננו סביר ואיננו הגיוני.

אנו מכירים את הטענות כלפי הרשויות, רמ"י וועדות התכנון כי הן יוצרות עיכובים וחסמים, אולם האמת היא כי בחלק ניכר מהמקרים דווקא הציבור עצמו הם הגורמים לעיכוב, משום ש"אין מחיר להתנגדות". הסכום המוצע לתשלום - סכום נמוך יחסית, יכול לתרום לאיזון ולייצר שסתום אפקטיבי בפני התנגדויות חסרות בסיס.

לדעתי, נכון עוד יותר יהיה שכל מתנגד שצורף לרשימת המתנגדים יישא באגרה בסכום נמוך. כך, לדוגמה, אם רק מתנגד אחד הגיש התנגדות - הוא ישלם כ-650 שקל, ואם יש 100 מתנגדים - ישלמו במצטבר 65 אלף שקל. סך האגרות המשולמות בכל ועדה ישמש אותה כתקציב סגור להגדלת כוח האדם המטפל בהיתרי בנייה ובתב"עות, שנמצא בחסר.
עוד כדאי כי בידי יו"ר ועדת התכנון המקומית או המחוזית יהיה שיקול הדעת להחליט על החזר האגרה ששולמה, במלואה או בחלקה.

רק באמצעות מנגנון זה יופחתו דרמטית התנגדויות ועררי הסרק ומנגד יינתן מקום של כבוד להתנגדויות ולעררים בעלי בסיס עובדתי מוצק, ואינטרס ציבורי אמיתי. שינויים פשוטים אלה יכולים לתרום רבות לצורך הציבורי שהוא צו השעה - להגדיל את מלאי יחידות הדיור בתוך זמן סביר.

גם את נושא שיתוף הציבור בטרם פרסום להפקדה של תוכניות בניין עיר משמעותיות מוטב להסדיר בהזדמנות זו. שיתוף הציבור, אשר הוא למעשה הליך "טרום התנגדות", מביא בדרך כלל לתוצאה טובה המקובלת על רוב הצדדים הנוגעים בדבר, הניסיון המעשי בעניין מדבר בעד עצמו ויש בו כדי לחסוך הליכי התנגדות ועררים.

לסיכום, "כן" לזכות להתנגד ו"כן" לזכות לערור, "כן" לשיתוף הציבור בטרם הפקדת תוכנית משמעותית ו"כן" לזכותם של האזרחים לדרוש שינויים ושיפורים לבקשות להיתר - אולם הכול תוך מציאת שביל הביניים והאיזון הנכון בין כל הצדדים, למען האינטרסים של כולנו.

הכותב שותף במחלקת תכנון ובנייה במשרד מ. פירון ושות'