הניצחון המלא על קוביד-19 היה קצר-ימים. אקט השחרור של תחילת הקיץ מפנה מקום להחמרה מחודשת ולזהירות גוברת. הישראלים היו כנראה הראשונים שהבחינו בזה. צו שחרור המסכות שלהם החזיק מעמד עשרה ימים. בארה"ב, השחרור נמשך כמעט חודשיים וחצי. המרכז הממשלתי למניעת מחלות מידבקות (CDC) פטר את אמריקה מחובת העטייה ב-13 במאי.
ג'ו ביידן מיהר להכריז, "זה יום גדול לאמריקה". המילים ההן נמתחו למחרת לרוחב עמודיהם הראשונים של עיתונים ממדינת וושינגטון בצפון מערב עד מיין בצפון מזרח. למרבה הסקרנות, הן לא נראו על עמודיהם של רוב העיתונים במדינות הדרום. שם, המונים התקלפו ממסכותיהם עוד קודם, או לא טרחו לעטות אותן מלכתחילה.
ג'ו ביידן / צילום: Shutterstock, NumenaStudios
"היום הגדול" הגיע אל קיצו ב-27 ביולי. CDC הנחתה את התושבים, כולל המחוסנים, בשני שלישים של המחוזות (counties) בארה"ב, לחזור ולעטות מסכות ב"מקומות ציבוריים סגורים". שני השלישים האלה נבחרו על יסוד הגידול במספר ההידבקויות ועל יסוד תפוצתו של וריאנט הדלתא בין המאומתים (לפחות אחד מכל חמישה). במחוזות האלה, נספרו 50 מאומתים לכל מאה אלף תושבים בשבוע שעבר.
"שני שלישים של המחוזות" אינם שקולים כנגד "שני שלישים של האוכלוסייה". הרבה יותר מחוזות כפריים מעירוניים נמצאים ביניהם. זו גם החלוקה הפוליטית בארה"ב: יותר מחוזות כפריים תומכים ברפובליקאים.
ההקבלה לא מקרית. אזורים רפובליקאיים נפגעים יותר מאזורים דמוקרטיים; לא מפני שלנגיף יש העדפות אידיאולוגיות, אלא מפני שהציות להנחיות והיקף ההתחסנות נמצאים בפיגור קבוע בין הרפובליקאים.
המדינות הרפובליקאיות המסרבות להתחסן
הנשיא שהבטיח "קיץ נורמלי" נאלץ לנשוך ביום ג' את שפתיו. הוא הודיע כי ממשלו שוקל להטיל את חובת החיסון על כל עובדי הממשלה הפדרלית (שני מיליון ויותר). חלק חשוב מאוד של הממשלה, המשרד לחיילים משוחררים הקדים להודיע שהוא יחייב את כל עובדיו להתחסן. למשרד הזה כפופים כמעט 1,300 מתקנים רפואיים, המשרתים יותר מתשעה מיליון חיילים משוחררים.
לפני עשרה ימים הנשיא הכריז, כי קוביד הוא "המגפה של הלא-מחוסנים". הוא ואנשיו מוסיפים לעמוד על דעתם, שהלא-מחוסנים מתחייבים בנפשם ובנפש זולתם, אבל הסטטיסטיקה של הימים האחרונים מראה שחלקם של המחוסנים בין הנדבקים החדשים אינו מבוטל.
נתוני CDC, נכון ליום ד' בבוקר, מראים, כי 163.3 מיליון אמריקאים, או 49.2% מן האוכלוסייה, מחוסנים חיסון מלא (שתי זריקות ברוב המקרים, זריקה אחת במקרים של מחוסני J&J). 56.9% קיבלו לפחות זריקה אחת, או 69.1% מן הבוגרים, בני 18 ומעלה. חיסון מלא ניתן ל-60.1% מן הבוגרים ול-79.8% מבני 65 ומעלה.
מפת CDC מראה, כי שיעורי הלא-מחוסנים הם הגבוהים ביותר בחמש מדינות דרומיות (פלורידה היא הגדולה בהן) ובמדינה אחת במערב התיכון (מיזורי). מייד אחריהן באה קבוצה של תשע מדינות, בדרום ובמערב. ב-13 מ-15 המדינות האלה יש מושלים רפובליקאים. ב-14 מ-15 המדינות, הרפובליקאים שולטים באסיפות המחוקקות.
ואמנם, ההתנגדות לחיסונים ולהגבלות התנהגות הגיעו אל שיאן במדינות הרפובליקאיות, הן בהתנהלות יחידים והן בעמדותיהם הפומביות של מנהיגים פוליטיים. אפילו אכיפת מסכות עוררה התנגדות הפגנתית מצד אנשי ימין, שראו בה איום על חופש הפרט.
הזדרזותם של מושלים ימניים לבטל את חובת העטייה עוררה בתחילת מארס את חמתו של הנשיא, שהוא איש מהיר חימה. הנשיא הכריז שמושלי טקסס ומיסיסיפי נגועים ב"הלוך מחשבה של האדם הקדמון (ניאנדרטלי)". המושלים ותומכיהם לעגו לנשיא, כאשר נתוני השבועות הבאים הצדיקו לכאורה את האופטימיות שלהם; וכאשר הממשלה הפדרלית עצמה הסירה את ההגבלות.
"מן הדין שלאנשים יהיה שכל ישר"
הוויכוח על המסכות היה כאין וכאפס לעומת הוויכוח על החיסונים. כאן התפתחה מלחמת תרבות לכל דבר, שקשה מאוד למקם אותה בקונטקסט של היגיון צרוף. מעט מאוד חברות דמוקרטיות בעולם, אם בכלל, חזו בדרגה כזו של פוליטיזציה של מדע ושל רפואה.
בישראל, ממשלת ימין הנחתה את המערכה לטובת החיסון. פוליטיקאים מן הימין היו מליצי היושר של החיסונים באירופה. הצביון הימני של מתנגדי החיסונים בארה"ב לא היה אפוא מובן מאליו, אלא באותו המובן שבו החברה האמריקאית נקלעה אל שסע פוליטי ותרבותי, הניכר כמעט בכל עניין ציבורי.
בימים האחרונים השתנה כיוון נשיבת הרוח. מושלים ומחוקקים רפובליקאיים, שהעדיפו שתיקה על פני הרמת קול, התחילו להרים את קולם לטובת חיסונים.
מושלת מדינת אלבמה, למשל, הרחיקה לכת. כאשר עיתונאי שאל אותה על התרבות ההידבקויות המאומתות במדינה הדרומית הזו, המושלת קיי אייבי (Ivey) השיבה: "החבר'ה (folks) שלא התחסנו פוגעים בכולנו. הבה נהיה חד משמעיים בעניין הזה. אנשי התקשורת, אני רוצה שתתחילו לדווח על העובדות. ההידבקויות החדשות הן בגלל החבר'ה שלא התחסנו. כמעט 100% מהאשפוזים החדשים הם של חבר'ה שלא התחסנו. והמוות בוודאי מתרחש בקרב אלה שלא התחסנו. החבר'ה האלה בוחרים אורח-חיים של הכאבה עצמית. אנחנו חייבים להביא את החבר'ה האלה לקבל חיסון".
המושלת אייבי הוסיפה וייסרה את הלא-מחוסנים. "מן הדין שלאנשים יהיה שכל ישר. הגיע הזמן להטיל את האשמה על אנשים לא מחוסנים, לא על אנשים רגילים... אני עשיתי כל שלאל ידי. אני יכולה לעודד אתכם לעשות משהו, אבל אינני יכולה להכריח אתכם לטפל בעצמכם".
זה מונולוג שכמותו לא בקע מפי מנהיג רפובליקאי בשנה וחצי הראשונות של משבר הקורונה. זה ביטוי לחוכמת הניסיון, גם אם נצברה הרבה יותר מדיי לאט; וגם לדרגת הייאוש של מנהיגה פוליטית, המנסה לנהל דו-שיח רציונלי עם בוחריה, ומגלה פעם אחר פעם את קוצר ידה.
"אני מצטערת, מאוחר מדי"
היא השמיעה את הדברים יום אחד לאחר שראיון עם רופאה בבית חולים באלבמה היכה גלים על הרשת החברתית. הרופאה סיפרה על חולים במצב אנוש, המתחננים לחיסון לפני שהם מצונררים לצורך הנשמה. היא מחזיקה בידם, ואומרת להם, "אני מצטערת, מאוחר מדי".
רשת סי.בי.אס ראיינה חולה במדינה הדרומית של לואיזיאנה. הוא לקה בקוביד, ואושפז עם דלקת ריאות. המראיין שאל אותו אם היה מתחסן, אילו הקדים לדעת מה מצפה לו. "בשום פנים ואופן לא", השיב החולה. הוא עומד בהתנגדותו לחיסון, מפני שהממשלה זוממת "לדחוף את סדר יומה אל תוך גרוני".
ביום ו' שעבר הראה סקר של AP, כי 80% מן האמריקאים שעדיין לא התחסנו אינם מתכוונים להתחסן. 64% אינם מאמינים, שהחיסונים יוכלו להגן עליהם מפני וריאנטים של הנגיף.
"ככל שמתרבות ידיעותינו על הנגיף ועל וריאנט הדלתא", אמר הנשיא ביום ג', "כך גוברות דאגותינו. יש רק דבר אחד שאנחנו יודעים בוודאות - אם מאה מיליון האנשים האחרים היו מתחסנים, היינו נמצאים בעולם אחר לגמרי".
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
