הרפורמה של משרדי האוצר והחקלאות: רב הנזק על התועלת

הצעת משרדי האוצר והחקלאות לבטל מכסים ולהרחיב משמעותית את היבוא של פירות וירקות עלולה להוביל לנזק גדול ובלתי הפיך. ייתכן שבטווח הקצר נראה חסכון של כמה מאות שקלים בשנה למשפחה; אולם הנזקים עלולים להיות חמורים בטווח הבינוני והארוך.

הגורם העיקרי לרפורמה הוא התייקרות הירקות והפירות. הסיבות לכך הן רבות, ועל בסיסן יש לחפש את הפתרונות. ראשית, הצרכנים עוברים מצריכת המוצרים הפשוטים והעממיים לצריכת מוצרים יותר אקזוטיים שהם יקרים יותר, מכאן שהמחיר הממוצע של פירות וירקות עולה. שנית, הצרכנים מעוניינים לצרוך תוצרת טרייה גם לפני ואחרי שיא העונה. המגדלים מגיבים לדרישות הצרכנים ועוברים לזנים חדשים ולשיטות עיבוד יקרות יותר שמקדימות או מאחרות את היבול, וכתוצאה מכך המחיר הממוצע גבוה יותר.

שלישית, לאורך השנים מתרבות המגבלות על שימוש בחומרי הדברה המזיקים לאדם ולסביבה. המגדלים נאלצים להשתמש באמצעי הדברה יקרים יותר או יעילים פחות, מה שמגדיל את ההוצאות ומעלה את המחיר. רביעית, החקלאות רגישה מאוד לשינויי מזג אוויר, ולאורך השנים אנו חווים יותר אירועי קיצון (שרב, מכות ברד, אירועי גשם חזקים) שעלולים לחסל יבול של עונה שלמה . חמישית, עליית מחיר המים, ההיטלים על העסקת עובדים זרים, ועוד, גורמים להתייקרות התוצרת. לבסוף, אולם בהחלט לא אחרונה בסדר החשיבות, היא הריכוזיות בשווקים ופערי התיווך. ריכוזיות זו, הן במקטע הסיטונאי והן במקטע הקמעונאי, רק התגברה במשך השנים. החקלאי מקבל אותו מחיר או פחות, אבל הצרכן משלם הרבה יותר.

קיימת הסכמה די רחבה בקרב כלכלנים שיש צורך לעבור מתמיכות עקיפות (מכס, מכסות יצור) שהן מעוותות במהותן לתמיכות ישירות (תשלום קבוע לחקלאים ליחידת שטח מעובד) על מנת לייעל את הייצור ולהגביר את התחרותיות, מה שיוביל לירידת המחירים. השאלה היא איך ובאיזה קצב. מעבר לצורך לבצע עבודת מטה מסודרת בהתייעצות עם כל הגורמים המעורבים, הרפורמה המוצעת מהירה מדי ולכן תהיה כואבת מאוד. רפורמה מסוג זה יש לבצע בהדרגה תוך בחינה מחדש של המצב בכל שלב. הפיצוי המוצע של 100 שקל לדונם הוא לעג לרש. ייתכן שסכום זה נקבע לפי הממוצע באיחוד האירופי, אולם מרבית הקרקע החקלאית באירופה היא שטחי מרעה שערכם נמוך מאוד, ואילו כאן מדובר בפירות וירקות שערכם מגיע לאלפי אם לא עשרות אלפי שקל לדונם בשנה. כלומר, מדובר על פיצוי בסדר גודל של אחוז אחד מערך התפוקה, בעוד שהמחירים צפויים לרדת בשיעור גבוה בהרבה.

החקלאים בישראל מבוגרים - גילם הממוצע הוא כ-60 שנה. חקלאי מבוגר לא ישנה את הרכב הגידולים במשקו ולא ייכנס להשקעות חדשות. פגיעה משמעותית ברווחיות תביא חקלאים כאלה לחסל את המשק. לחקלאים כאלה אין אלטרנטיבה תעסוקתית. מעבר לכך, כל משק חקלאי פעיל מפרנס מספר גדול של בעלי מקצוע, ספקים ונותני שירותים, שגם הם יאבדו את פרנסתם. הפגיעה תהיה גדולה במיוחד בפריפריה ובאזורי עימות.

שימור כושר הייצור החקלאי בארץ חשוב לעתיד. ייתכן שהיום ניתן לייבא סוגים מסוימים של פירות וירקות ממדינות שכנות יחסית בזול, אולם אין כל ביטחון שכך יהיה גם בעתיד. שינויי אקלים צפויים לפגוע ביבולים וכתוצאה מכך לייקר את התוצרת בכל אגן הים התיכון. שלא לדבר על פגיעה בהובלה הימית בתקופות משבר כמו הקורונה, וההתייקרות החדה של ההובלה הימית לאחר היציאה מהמשבר. התבססות על יבוא חושפת את הצרכן הישראלי לסיכונים שעלולים להביא למחסור חמור במוצרים מסוימים ולהתייקרות משמעותית של תוצרת חקלאית טרייה. המשך הייצור המקומי מהווה מעין ביטוח נגד סיכונים אלה, אולם ידוע שמשק חקלאי שנסגר, לא יחזור כבר לפעילות.

פגיעה בחקלאות ישראל היא פגיעה בביטחון הלאומי, ומן הראוי שרפורמות משמעותיות (שנדרשות וראויות) ייכנסו למסגרת התקציב לאחר דיון עמוק ורציני בין כל אנשי המקצוע הנוגעים בדבר. על שולחן הממשלה מונחת הצעה נגדית של התאחדות חקלאי ישראל, המבוססת על עקרונות דומים. אני ממליץ לשרי האוצר והחקלאות להטיל על אנשי המקצוע במשרדיהם לערוך עבודת מטה יסודית, בשיתוף עם ארגוני החקלאים, ולהגיע למתווה מוסכם. מתווה זה צריך לכלול הפחתת מכסים הדרגתית יותר, תמיכה ישירה גבוהה יותר, ופיצוי בצורת קצבת פרישה לחקלאים שיחליטו לפרוש מהענף.

הכותב הוא מנהל המחלקה לכלכלת סביבה וניהול במכון למדעי הסביבה, הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה של האוניברסיטה העברית, וסגן נשיא מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי