לפני כ-20 שנה, לאחר שערכתי את המחקרים הראשונים שלי על ההטרדה המינית באוניברסיטאות ובצבא, הייתה לי תחושה שהנושא הפך להיות נדוש. כשפרצה לתודעתנו תנועת ה-METOO הבנתי שטעיתי. הטרדה מינית היא לא תופעה נדושה. כל מקרה חדש מזכיר לנו שהתופעה עדיין קיימת בתוכנו וממשיכה לייצר קורבנות חדשים. לפני 30-20 שנה היה נראה שגברים לא יודעים מהי ההתנהגות הנאותה ומה ההתנהגות הפוגעת. לא הייתה מודעות לסוגיית ההטרדה המינית.
אך הזמן חלף וחלו שינויים תרבותיים. היינו עדים לעוד ועוד פרסומים באמצעי התקשורת על מקרים של הטרדה מינית, החוקים השתנו ובמקומות עבודה הנהיגו הדרכות לזיהוי ומניעה של הטרדות ותקיפות מיניות. היום יותר קשה לטעון "לא ידעתי", "לא הבנתי", "כך חונכתי". לכן, בעיניי, העובדה שהטרדות ותקיפות מיניות ממשיכות להתקיים מדאיגה מאוד. מדאיגה אותי כאישה, מדאיגה אותי כאם, ומדאיגה אותי גם כקרימינולוגית.
המקרה של סוכן הדוגמניות שי אביטל, שהטריד לכאורה נשים ונערות שעבדו אתו, ושהתוודענו אליו בימים האחרונים במלוא עוצמתו, מראה פעם נוספת כיצד אנשים בעמדות כוח יכולים לנצל את העוצמה שלהם להשגת טובות הנאה מיניות. גם באקלים התרבותי הנוכחי לא ניתן למגר פגיעות מיניות. יחד עם זאת, אפשר לצמצם את ההזדמנויות. ייתכן, שיש לחייב נוכחות של אדם נוסף באודישנים. בנוסף, יש לוודא שהקורבנות לא מושתקים.
קל להשתיק את הקורבנות, לא רק בגלל שלמטריד יש יכולת להרוס את עתיד הקורבן. קל להשתיק את הקורבנות, כי התגובה החברתית כלפי חשיפות של סיפורים על הטרדות ותקיפות מיניות הרבה פעמים לא תומכת ושלילית. קורבנות רבים נתקלים בחוסר אמון, דחייה והאשמת הקורבן. במקום לעסוק בשאלה כיצד להתמודד עם הפוגע ומה כדאי לעשות כדי למנוע מקרים עתידיים, העיסוק עובר לשאלה "מדוע חיכית?", "למה לא דיווחת מיד?".
שאלות אלו בוחרות להתעלם מן הקושי העצום בדיווח על הפגיעה מינית, מהצורך של הקורבן להתמודד עם הפגיעה בקצב שלו/ה, ויתירה מכך: הן פוגעות בקורבנות שדיווחו, ומשתיקות את הקורבנות שעוד לא דיווחו.
חשוב לציין כי בנוסף להשתקה שפוגעת בקורבנות, גם החשיפה הפומבית עלולות להיות השלכות שליליות עבור הקורבן.
המחקרים בתחום מעידים כי חשיפת הפגיעה המינית באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות יכולה להוות חרב פיפיות. מחד גיסא, החשיפה הפומבית מהווה חוויה מעצימה עבור הקורבנות ומאפשרת להם לגנות את הפוגע ולזכות בתמיכה חברתית. מאידך גיסא, בשל העובדה שהמידע שעולה לרשת לעולם לא נעלם, החשיפה הפומבית עלולה לתייג את הנחשפים כקורבנות לפגיעה מינית ולהפוך לחלק בלתי נפרד מ"כרטיס הביקור" העצמי שלהם. בהתחשב בכך, חשוב ליידע את הקורבנות לגבי ההשלכות הפוטנציאליות של חשיפה פומבית. ייתכן שדווקא שמירה על האנונימיות של הנפגעות והנפגעים יבטיחו להם יותר שליטה על הסיפור האישי שלהם והאופן שבו אנשים בחייהם מתוודים אליו. כך או כך, הן במקרה של חשיפה פומבית והן כשהחשיפה היא אנונימית, האחריות שלנו כחברה היא לוודא שאלה שנפגעו מינית לא יחוו פגיעה נוספת בשל תגובה חברתית שלילית.
הכותבת היא מרצה לקרימינולוגיה, ראש המסלול לקרימינולוגיה ולאכיפת החוק בחוג ללימודים רב-תחומיים במכללה האקדמית צפת
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
