מחירי הפירות והירקות בישראל במגמת עלייה, וזו הסיבה

בכל פעם שעולה נושא יוקר המזון, מתחולל קרב גרסאות: מצד אחד, שר האוצר אביגדור ליברמן הסביר בראיון לגלובס כי "לא יכול להיות שבפינלנד מחירי הענבים זולים יותר מבישראל. בהלסינקי, אחת הערים היקרות באירופה, הענבים יותר זולים מבארץ". מנגד, דובי אמיתי, יו"ר התאחדות האיכרים בישראל, טען: "חבל שבאוצר לא טרחו לעשות מעולם בדיקה מקצועית היכן נמצא הרווח האמיתי בין המחיר שמקבל החקלאי למחיר שמשלם הצרכן", בעודו רומז שבין החקלאי לצרכן יש מי שגוזר קופון מנופח. אבל המציאות הרבה יותר מורכבת.

הקמעונאים לא אשמים

בפעם הקודמת בה ניסו להעביר רפורמת יבוא בחקלאות, ב-2016, פנה משרד החקלאות לוועדת המחירים הממשלתית ודרש להטיל פיקוח מחירים מלא על מרווח השיווק ("פערי התיווך") בין החקלאים לצרכנים. לטענת משרד החקלאות, הסיטונאים ורשתות השיווק קונים מהחקלאים פירות וירקות במחירים נמוכים, ומוכרים אותם לצרכנים במחיר מופקע. שם, לטענתם, חבוי יוקר המזון בישראל. ועדת המחירים החליטה לא להטיל מיידית פיקוח על המחירים, אלא קודם לאסוף מידע בצורה נרחבת על פערי התיווך, ועל-פי המידע הזה לקבוע האם יש צורך בפיקוח מחירים.

שוק הפירות והירקות מתנהל כך: חקלאים מגדלים את התוצרת, ומוכרים אותה לסיטונאים (מפיצים). הסיטונאים מוכרים את התוצרת לקמעונאים (סופרמרקטים), ואלו בתורם מוכרים אותה לצרכנים יחד עם עוד מאות מוצרים אחרים. חלק מהקמעונאים, חשוב לציין, מחזיקים גם מרכז לוגיסטי שהופך אותם גם לחלק מהשוק הסיטונאי - זאת במטרה להפחית את עלויות התיווך הכוללות ולהוריד את המחירים.

מחקר של משרדי האוצר והחקלאות בדק את הריכוזיות בשוק הסיטונאי. בניגוד לרושם המקובל, ישנן מתחרות רבות בשוק, ולכן מאתגר לשכנע את המוכר (החקלאי) למכור דווקא לסיטונאי ספציפי. גם הרווחים של הסיטונאים הגדולים נמוכים בהתאם: ב-2017, שיעור הרווח התפעולי של הסיטונאים הגדולים עמד על 7.9% במכירת פירות, ומינוס 0.3% במכירת ירקות. כלומר - הם דווקא הפסידו כסף על מכירת הירקות, מה שמעיד על הסיכונים הגדולים שלוקחים על עצמם העוסקים במקצוע.

גם תחום הקמעונאות, כלומר מכירת המוצרים לצרכנים, נחשב תחרותי מאוד בישראל: בעקבות התפרקות "מגה", חלה מגמה של התחזקות הקמעונאים הבינוניים על חשבון הגדולים. כיום, שופרסל מחזיקה ב-30% מהמכירות בענף, יינות ביתן - 15%, רמי לוי - 10%, אושר עד - 6%, חצי חינם - 5%, ושאר השוק מוחזק בידי רשתות שיווק זעירות של 3% או פחות.

תחרותיות זו מתבטאת בשיעור רווח תפעולי נמוכים ביחס לעולם, של 2.7% בממוצע בין 2015 ל-2017, לעומת 3-5% במגוון רשתות שיווק בארה"ב והולנד שנבדקו על-ידי משרד החקלאות.

המחקר בוחן גם את שיעור הרווח התפעולי גם על פירות וירקות באופן ספציפי: המרוויחים הגדולים ביותר הם הקמעונאים שמחזיקים ברשותם מרכז לוגיסטי, ועל כן מרוויחים הן כסיטונאים והן כקמעונאים ושיעור הרווח התפעולי הממוצע בשנים 2015-2017 עמד על 4.3%. הקמעונאים שלא מחזיקים מרכז לוגיסטי משל עצמם, ותלויים בסיטונאים הגדולים, הפסידו כסף על פירות וירקות - בממוצע, 3.7% בין 2015 ל-2017. על מוצרים תחרותיים במיוחד, כמו עגבניות, הפסידו הקמעונאים (ככלל) 40%-56 מהמחיר הסופי. זה נקרא "לוס לידר" - כלומר, מוצר שמפסידים עליו כסף בכוונה, כדי לשכנע את הצרכנים להגיע דווקא לסופרמרקט הזה ולא למתחרים.

נראה כי על-פי המחקר של משרד החקלאות, הסיטונאים מרוויחים מעט מאוד, ולעיתים אף מפסידים כסף על מכירת פירות וירקות, וזה נכון עוד יותר לקמעונאים העצמאיים. רשתות שיווק שכן מחזיקות מרכז לוגיסטי הן יעילות יותר, אך גם הן מצליחות להרוויח בממוצע רק 4.3% על פירות וירקות.

 שר החקלאות עודד פורר / צילום: ראובן קסטרו

אך אולי רשתות השיווק והסיטונאים הישראלים לא יעילים, וכך המחירים עולים למרות שהם לא "גוזרים קופון" על הפירות והירקות? לשם כך, אנחנו צריכים להשוות את פערי התיווך הכלליים מהחקלאי לצרכן בכמה מדינות בעולם. מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מראה שבעוד שסך פערי התיווך בסל הירקות שנבדק עומד על 101%, בארה"ב הנתון המקביל עומד על 335%. בפירות הפערים בין ישראל לבין העולם קיצוניים אפילו יותר, ונראה כי בסך-הכול פערי התיווך בישראל נמוכים ביחס לעולם. כלומר, לא רק שרשתות השיווק והסיטונאים בישראל לא מרוויחים המון, הם גם נחשבים יעילים ותחרותיים מאוד ביחס למקביליהם במערב.

החקלאים לא גרגרנים

אז האם החקלאים הם המרוויחים הגדולים? רק מיעוט מהם. "ענבי טלי", למשל, המותג המוביל של מושב לכיש, מגלגל מעל 300 מיליון שקל בשנה ומרוויחים לא מעט מזה. הם נמכרים ב-25 שקל לק"ג, לעומת 16.5 שקל לק"ג של הענבים הירוקים חסרי המותג של רמי לוי. גם תמרי המג'הול הישראליים, הנחשבים איכותיים במיוחד, מיוצאים לעולם במחירים גבוהים יחסית. אך רובם של החקלאים, בייחוד אלו המגדלים גידולים עתירי מים כמו עגבניות וגידולים שאינם מתאימים לאקלים בארץ כמו אננס ואוכמניות - אינם מצליחים להרוויח סכומי עתק שיצדיקו את המחירים הגבוהים.

בניגוד לאינסטינקט הישראלי, אין אף אחד שיושב ו"גוזר קופון" על הפירות והירקות. אף אחד בשרשרת הייצור והשיווק לא מרוויח המון עליהם. אז למה אנחנו משלמים לעיתים סכומים מופרכים? קודם כל, הם לא בהכרח יקרים - על-פי דוח מבקר המדינה, הפירות והירקות בישראל זולים מהממוצע ב-OECD ב-5%. עם זאת, צריך לזכור שהפירות והירקות בישראל פטורים ממע"מ, ומחיריהם עלו ב-20% בעשור האחרון.

הבעיה נעוצה במבנה

המדיניות היום מאמינה שחקלאים ישראלים צריכים לייצר את כל הצריכה הישראלית: גם את מה שיש לנו יתרון יחסי בו, וגם את מה שממש לא. זאת בניגוד למדינות עם חקלאות חזקה, המתמחות בגידולים בהם יש להן יתרון יחסי, מייצאות אותם בצורה המונית, ומייבאות את השאר. מנכ"ל משרד החקלאות לשעבר, שלמה בן אליהו, אמר בעבר ש"ביטחון תזונתי" והניסיון לגדל הכול בישראל הוא חסר תוחלת, בייחוד בכל הנוגע למוצרים מן החי. זו הסיבה שהמספוא לבעלי חיים, למשל, מיובא מחו"ל.

נראה ש"פערי התיווך" הם בעיקר תירוץ, ונובעים מחוסר הבנה של הקושי, העבודה, ההוצאות והסיכונים שהמפיצים והקמעונאים לוקחים על עצמם בבואם להנגיש לנו את הפירות והירקות. על חלקם הם מפסידים כסף, ועל השאר - לא מרוויחים המון. זה לא אומר שהחקלאים גורפים לעצמם רווח ניכר, אלא שהחקלאות בישראל "מתפזרת" על פני מוצרים רבים שמשתלם יותר לייבא. הדרך לפתור את זה תהיה פתיחה לסחר חופשי כמקובל בעולם, יחד עם השקעה במחקר ופיתוח וסבסוד ישיר של עצם עיבוד הקרקע בידי חקלאי ישראל. כך, החקלאות הישראלית תהפוך לעסק תחרותי וממוקצע השואף לענות על הביקושים העולמיים, ואנחנו נהנה ממחירים זולים הרבה יותר.