המשחקים האולימפיים: הדרך לשוויון מגדרי עוד ארוכה, אבל ההתקדמות ניכרת

אחד הדברים היפים באולימפיאדה הוא שפתאום אפשר לראות על המסך הגדול גם ספורט נשים! והפעם אולי אפילו הספורטאיות קצת פחות חשופות. ספוילר - זה לא טור שמרני.

האולימפיאדה בטוקיו תיזכר לא רק בזכות שבירת שיאים של גברים מרוגשים, בוכיים ומיוזעים, אלא גם בזכות נבחרות נשים שרחמנא ליצלן, מסרבות להתחרות בתחתונים קטנטנים. הראשונות היו נשות נבחרת נורבגיה בכדור-יד חופים שאזרו אומץ ובחוצפה של ממש, החליטו לעלות לשחק באליפות אירופה, ובהמשך גם באולימפיאדה, במכנסיים קצרים במקום בביקיני.

התאחדות הכדוריד האירופית פחות התלהבה מהרעיון שנשים יחליטו על עצמן ויסרבו ליישר קו עם ה"מדים" הרשמיים של הנשים בענף וקנסה את הנבחרת ב-1,500 יורו. נורבגיה לא לבד; גם נבחרת גרמניה ממשיכה בקו האופנתי איתו התחילה עוד באליפות אירופה באפריל האחרון, וביקשה להתמודד באולימפיאדה בבגדי גוף מלאים, שמכסים את כל רגליהן מקרסול ועד ירך כולל הישבן הידוע בחשיבותו לענף. הוועד האולימפי הבינלאומי כנראה כבר חשש מהביקורות הצפויות לבוא, ואישר לנבחרת להתחרות כרצונן.

מרגש ומעורר גאווה לראות את נקיטת העמדה של המתעמלות הצעירות, אלה שגדלו לתוך מהפכת Me too ולמלחמה העיקשת לשוויון מגדרי. כל עתידן המקצועי תלוי בהתנהלותן ובביצועים שלהן באולימפיאדה, ועדיין הן בחרו להקשיב לעצמן ולא לתת יד להחפצה הממוסדת.

אלה נשים שמגיל צעיר נמצאות במכבש לחצים ותחת אלפי עיניים שבוחנות כל סנטימטר בגופן, רגילות להחפצה ולסקסיזם המושרש כל כך עמוק בחברה ועל אחת כמה וכמה בענפי ספורט נשים. הסרט הדוקומנטרי "Athlete A" שיצא לאחרונה, רק המחיש את עומק התופעה וחשף את העולם לשיטות הניצול וההשתקה הפוגעניות של מאמנים, רופאים והדרגים הכי בכירים באיגוד ההתעמלות האמריקאי.

הסרט שיקף מציאות בלתי נתפסת של ילדות שמקריבות הכל למען הצלחתן, ונאלצות לספוג התעללות מינית ונפשית שמצלקת אותן לכל חייהן. דווקא בצל מציאות כזאת, מרגש במיוחד לראות את המתעמלות עומדות על שלהן, מסרבות להיות אובייקטים מיניים לעיני כל העולם ונלחמות על זכותן לבחור להתלבש באופן שנוח להן.

זה לא מובן מאליו להיות אישה ולעסוק בספורט, המשמעות של זה היא ללכת נגד המוסכמות החברתיות וההסללה המגדרית. בתור נשים, אנחנו מחונכות להיות עדינות, כנועות ושתוקות, עדיף שנהיה חלשות ליד 'הגבר שלנו' ובעיקר שנהיה יפות.

ספורט מלמד דברים אחרים; להיות חזקות, לבטוח בגוף שלנו, להאמין ביכולות ובעוצמה שלנו, מחדיר בנו תחרותיות, התמדה ועקשנות, מלמד עבודת צוות ולקיחת אחריות. תכונות שמערערות על החברה הפטריארכלית ומציבות אותנו כשוות לגברים.

במקום שהמדינה תסייע בצמצום הפער ותעודד נשים לעסוק בספורט, היא מערימה קשיים נוספים ולא מתקצבת ספורט נשי באופן שוויוני. לדוגמה, בשנת 2010-2011 27,018 נערים נהנו מהקצבה הממשלתית לאגודות הספורט, בעוד רק 2,071 נערות נהנו ממנה ובשנת 2012 נשים קיבלו בסך הכל 12% מהתמיכה הכלכלית בענף הספורט הקבוצתי.

לנשים ייצוג נמוך בקרב המאמנים, שדרני הספורט ומקבלי ההחלטות בהנהלות ובאיגודי הספורט. זה לא קורה בטעות, זו מדיניות שלא שמה לנגד עיניה קידום נשים וצמצום פערים מגדריים. בדיוק כמו שספורט נשי זוכה לסיקור מועט על סף האפסי - פחות מ5% מכתבות הספורט בעיתונות עוסקות בספורט נשים, וכאשר ספורט נשים מסוקר יש בו החפצה שזועקת לשמיים, נשים מחויבות ללבוש ביקיני ובגדים צמודים וחושפניים, על אף שהגברים המקבילים להן בענף זוכים להתחרות במכנסיים ארוכים וגופיות.

לא מספיק שהן שוברות מוסכמות ואמיצות, עליהן לשלם על כך בגופן - אומרים להן שאם הן רוצות להצליח הן חייבות לחשוף את הישבן, להתאפר ולהרעיב את עצמן, וזה עוד לפני שפוגעים בהן מינית ומנצלים את הכוח שיש להם על העתיד המקצועי שלהן.

זו הולכת להיות אמירה קיצונית, אני יודעת אבל היא חשובה - נשים יכולות לבחור ללבוש מה שבא להן. אנחנו יכולות להתהלך במרחב איך שנוח לנו, בלי שיחפיצו אותנו, בלי שיערערו את הביטחון שלנו ובלי שינסו להשפיל אותנו. זו זכותנו. כך גם הספורטאיות והמתעמלות האלופות יכולות ללבוש מה שנוח להן.

אין שום סיבה שגברים יוכלו להתעמל מכוסים במכנסיים רחבים וחופשיים ונשים יחויבו ללבוש תחתונים קטנטנים וחושפניים. לא, הרייטינג לא שווה את זה, בדיוק ההפך. אסור לנו להמשיך ליישר קו עם התרבות הסקסיסטית שמסתכלת על נשים כאובייקטים מיניים בכל דבר שהן עושות, וגוזרת רווחים מגופן.

זו תרבות הרסנית שמחנכת לכך שנשים לא שוות לגברים, שהגוף שלהן הוא המהות שלהן, מטשטשת את הגבולות בין המותר לאסור, בין רצון לכפייה ומנרמלת אלימות מינית ומגדרית. זה מתחיל בתחתון על המסך ונגמר ברצח של אישה. הגוף שלנו הוא שלנו, אנחנוד היחידות שיכולות לבחור מה ואיך לעשות איתו, ואף גבר לא יכול להגיד לנו אחרת.

אנחנו בימים קריטיים מבחינה פוליטית, בשבועות הקרובים תקציב המדינה ככל הנראה הולך לעבור וזה הזמן ששוויון מגדרי יהיה בראש סדר העדיפויות. זה הזמן לתקצב ספורט נשים בצורה שווה, זה הזמן להעביר תקציבים להתמודדות עם אלימות במשפחה, שמובטחים לנו כבר מ-2017 ועברו בחלקיות מביכה, זה הזמן לתקצב עוד מסגרות טיפוליות לנשים במעגל הזנות, להכשיר את המשטרה להתמודדות נאותה עם נפגעות פגיעה מינית, לעדכן את בתי המשפט ששנת 2021 ושאונס מצריך ענישה חמורה יותר מ5 שנים בכלא במקרה הטוב, עם ניכוי שליש

זה הזמן להכניס למערכת החינוך תוכן חובה על שוויון מגדרי ומיניות בריאה. הגיע הזמן שנקבל ייצוג שווה בכנסת, בממשלה ובכל שולחן שמשפיע על חיינו, זה הזמן לשבור את תקרות הזכוכית, להאריך את חופשת הלידה ולהפוך אותה לשוויונית, כך שלגברים לא יהיה עלינו יתרון מובנה בפוטנציאל הקידום, למנוע הדרה של נשים מהמרחב הציבורי ולנקוט ביד קשה במי שמתחזקים ומשמרים את תרבות האונס. הדרך לשוויון מגדרי עוד ארוכה, אבל אסור לנו לוותר על שום צעד בה ואסור לנו לשכוח שכולנו שווים ושוות ללא קשר לאיבר המין איתו נולדנו.

אני מקווה שמשחקי האולימפיאדה יהיו מרגשים ומהנים לכולנו, ולחיי עוד הרבה נשים שירימו ראש ויחליטו על גופן - בחירתן מהפכה.

הכותבת היא יו"ר צעירות וצעירי העבודה