הרבה חקלאים תומכים ברפורמה בחקלאות, אך נציגיהם מתנגדים מתוך רצון לשמור על כוחם

"חקלאות" שווה ציונות. "חקלאים" שווים מלח הארץ.

אבל:

"חקלאות" לא שווה כניעה לקבוצות לחץ (נציגי החקלאים).

"חקלאות" לא שווה השלמה עם מחירי תוצרת יקרים להחריד (אבוקדו ב-65 שקל לק"ג).

"חקלאות" לא שווה מניעת סחר הוגן וחופשי (מכסי מגן).

"חקלאות" לא שווה פגיעה עצומה בחופש העיסוק של האזרחים בציון (שוק מתוכנן).

"חקלאות" לא שווה תחזוק בכסף של מוסדות ייצוגיים בלי סוף (היטלי גידול).

"חקלאות" לא שווה פגיעה באיכות התוצרת ובבריאות הציבור.

לצערי, החקלאות בישראל היום נגועה, ברמות משתנות בענפים השונים, בכל הבעיות הללו.

צריך לשים את האמת על השולחן - הרבה חקלאים היו שמחים שהרפורמה בחקלאות, שמקדמים בימים אלה שר האוצר אביגדור ליברמן ושר החקלאות עודד פורר, תצא אל הפועל. היא דווקא כן תיטיב עמם, תעזור להם להיות רווחיים ולשמור על אדמות החקלאות מעובדים.

אין זה סוד שהחקלאות, כמו שהיא היום, היא ענף על סף משבר. האם הרפורמה היא הבעיה או הפתרון? היא בוודאי תגרום לשינויים. מה שבטוח הוא שהיא תנרמל את הענף. הציונים שבחקלאים פשוט ימצאו גידולים יותר רווחיים, יותר חדשניים, יותר סטארט-אפיסטיים. כמו שעשו היהודים לאורך כל שנות ההיסטוריה, צעדו קדימה ואל הקידמה.

החקלאות של היום, זו שמסוגלת לזרוק ביצים ובצלים על הכביש אל מול עיניהם הכלות של אזרחי המדינה, היא לא רווחית, היא לא איכותית, היא לא בריאה לציבור, בטח ובטח שאינה רואה את טובת הלקוחות אל מול עיניה.

הגיע הזמן להוציא את הענף לדרך חדשה, לעזור לו, בכסף ובחקיקה, להתקדם אל היעד הבא. כניעה לקבוצות הלחץ - נציגי החקלאים - רק תמשיך את דעיכת החקלאות.

החקלאות נמצאת בסיכון כבר מספר שנים, וזה בגלל נציגי החקלאים. נציגי החקלאים מתנגדים לרפורמת המעבר לתמיכה ישירה, לא בגלל תוכנה, לא בגלל הסיכון שלה לחקלאות.

נציגי החקלאים רוצים לשמר את המוסדות, את התכנון, את העמלות, האגרות וההיטלים שמשלמים להם החקלאים, ולכן הם מתנגדים לרפורמה הכל-כך דרושה בישראל.

החקלאות הישראלית הייתה ידועה שנים בחדשנות שלה, בפריצות הדרך שלה, ביכולת להתאים גידולים לאזורים בלתי אפשריים, בשימוש במי קולחין שאף אחד לא חשב שיצליח וכו'.

החקלאות הייתה ונותרה ענף כלכלי שעוסק באספקת מזון, ובנוסף תורם רבות לביטחון המדינה, לתעסוקה בפריפריה, ועוד.

דווקא סעיף החדשנות ופריצות הדרך, שכל-כך מאפיינים את האומה היושבת בציון, נעלם עם השנים מהחקלאות, וזה בעיקר בגלל ההטבות שניתנו לחקלאים ולחקלאות.

ידוע שחדשנות מופיעה איפה שיש אתגרים. לעומת זאת, איפה שיש "סביבה נוחה" אין חדשנות.

מציגים לנו שאם רק היו יושבים ודנים איתם, אם רק היה אפשר לטייב ולדייק, אז לא היה מתעורר כזה קול מחאתי מצד החקלאים.

נציגי החקלאים, עובדי משרד החקלאות ועובדי משרד האוצר מכירים וחיים את הדיון על המעבר לתמיכה ישירה שנים רבות, וההצגה כאילו זו רפורמה שנעשית מאחורי הגב, במחשכים, היא הטעיית הציבור.

דווקא הרפורמה הזו שרבים ניסו בעבר, לפחות בשלוש הממשלות האחרונות, ולא הצליחו בגלל נציגי החקלאים, היא כל-כך נכונה ומתאימה לחקלאות הישראלית.

הוויכוח הוא על המטרה, לא על הדרך. האם מטרת החקלאות בישראל היא לשרת את החקלאים, או שמטרת החקלאות בישראל היא לשרת את האזרחים?

בעיניי ברור שמטרת החקלאות היא לשרת את האזרחים. רק כך יש לה זכות קיום. לשרת את האזרחים כולל גם המשימות הביטחוניות, ההתיישבותיות והתעסוקתיות שכלולות בחקלאות.

החקלאות בישראל צריכה לעשות התאמות, לבחור את הגידולים בהם יש בישראל יתרון ועדיפות על פני שאר העולם.

ושלא יספרו לנו שיבוא זו מילה גסה.

רוב מוחץ של מצרך יסודי כל-כך, שמקושר באופן מוחלט עם החקלאות - חיטה - מקורו ביבוא. גם בבשר ובדגים המצב זהה. הזכרנו אורז? סוכר? קפה? תה? מוצרים חקלאיים גרידא, שברור לכל שצריך לייבא.

ואפילו בביצים - שעיקר הייצור הוא מקומי, הבעיות האמיתיות נפתרות מיבוא, ואין על כך עוררין (גם אם נציגי החקלאים יספרו אחרת) - הכול מעוגן במספרים ובנתונים (תרנגולת לא יודעת מתי פסח ולא יודעת מתי ראש השנה, ולכן כדי לענות על הביקושים בחגי ישראל - כל שנה מתירים יבוא בכמות של מאות מילוני ביצים, בחגים ובתקופות מחסור).

ולשיטת נציגי החקלאים, אם חלילה נפגע יצור העגבניות במהלך השנה, גם אז אסור לייבא עגבניות?

אני מקווה שגם נציגי החקלאים יפתחו סוף-סוף את העיניים, יקשיבו לחקלאים האמיתיים - אלה שרואים שליחות בעבודתם, אלה שבאמת מגיע להם התואר "מלח הארץ", אנשי ההתיישבות העובדת - ויאפשרו לחקלאות לפרוץ קדימה אל מקומה המגיע לה.

הכותב כיהן כיועץ בכיר למנכ"ל משרד החקלאות בתקופת השר אורי אריאל