מארק צוקרברג הדיח את סימון ביילס

זה לא היה צריך לקרות לאף אדם, אבל עם קריירת התעמלות שתירשם בדפי ההיסטוריה, סימון ביילס הפכה לסיפור אזהרה של ימינו - אלא אם, כמובן, נשכח ממנה, נעבור לסנסציה התקשורתית הבאה ושוב - נתעלם מתמרורי האזהרה.

ביילס כתבה באינסטגרם שהבעיה ממנה סבלה הייתה "סחררת", תופעה בה מתעמלים מאבדים יכולת לעקוב אחרי תנועת גופם במהירות גבוהה. זה קורה. לפני כמה שנים, כוכב הבייסבול צ'אק נובלאוך שהגיע לבייס השני ארבע פעמים, לא הצליח לזרוק כדור מדויק לבייס הראשון. הוא הציל את הקריירה שלו על ידי מעבר למקום אחר במגרש. ביילס חזרה אל הקורה השבוע וזכתה במדליית ארד.

מה שנותר זו אותה בעיה המבוטאת בשתי מלים - בריאות הנפש - הבעיה שהוזכרה בפרנץ' אופן כשנעמי אוסקה הטניסאית לא הצליחה לשחק ("זה בסדר להיות לא בסדר") ושקורית לאינספור ילדים אמריקאים. מגפת הקורונה בסוף תדעך. מגפת בריאות הנפש נשארת איתנו.

לקראת הופעתה בטוקיו היה נראה שהקריירה האולימפית של סימון ביילס תסתיים כמו באגדות. אז בואו ניכנס לסבך האולימפיאדה האחרונה שלה דרך הדלת של סיפורי המעשיות.

היה היה, בארץ רחוקה ששמה אוניברסיטת הרווארד, איש צעיר ושמו מארק צוקרברג, שהגה רעיון להשתמש באינטרנט כדי שסטודנטים בקולג' יוכלו להתחבר בקלות ובמיידיות עם חברים. זה היה רעיון נהדר, סיר של זהב בקצה הקשת שאפשר למארק לחיות במקום קסום הנקרא עמק הסיליקון.

כפי שיודעים כל ילד וילדה, אגדות שמתחילות בפלא עלולות להשתבש. יום אחד, הקוסם הצעיר מארק הפך לשולייתו של המכשף, ויצר עולם בו חברי פייסבוק התרבו והתרבו ולא יכלו לשלוט בחיים המדומיינים שמצאו בפלטפורמות הרשת החברתית של מארק.

אחת הנשים שנאבדה שם הייתה סימון ביילס.

אם באמת הייתה זו אגדה כמו "שוליית המכשף", היה מגיע מכשף נבון ומחזיר את הסדר אל כנו. אבל אנחנו חיים בעולם האמיתי, ואין שום סימנים לכך שנתעורר בקרוב מעולם החלומות של הרשתות החברתיות.

תהילה הפכה לתופעה של תקשורת ההמונים כבר לפני 100 שנה, כשכולם הופנטו מכוכבי הוליווד על המסך הגדול. אנשים היו הולכים לקולנוע או רואים טלוויזיה ואחר כך חושבים, בתמימותם: הלוואי ואני יכולתי להיות מפורסמת כל כך. ברשתות חברתיות, שירת הסירנה של הידוענים הפכה למציאות.

ידוענים באופן שגרתי ומודע מקריבים את בריאות הנפש על מזבח התהילה. זה משהו שהם לא עומדים בפניו. מה שעשינו עם הרשתות החברתיות המודרניות הוא דמוקרטיזציה של הנוירוזה. כיום, כל איש ואישה חופשיים להיות באובססיה עצמית כל הזמן - איך הם נראים או מה אחרים (ה"קהל" שלהם ברשתות) אומרים עליהם.

לאחר שבוע של שערוריות לגבי נסיגה מתחרות ההתעמלות, ביילס סיפקה הסבר שנפרש על פני יותר מתריסר פוסטים באינסטגרם. אינסטגרם שייכת לפייסבוק, שבמאי הציפה את הרעיון של אינסטגרם לילדים בני פחות מ־13. מה כבר יכול להשתבש?

מתישהו בעשור האחרון, החלו להופיע כתבות בספרות הקשורה לחינוך אקדמי על עלייה חדה במספר הסטודנטים המגיעים למרכזי בריאות הנפש במכללות. רבים באו בגלל "סטרס" בצורה זו או אחרת. בתחילה, היה קשה להאמין למספרים שהוזכרו בכתבות. אבל חיש מהר אוניברסיטאות הגיעו למצב שלא הצליחו להעסיק מספיק אנשי בריאות הנפש בקצב שיתאם את הביקוש לעזרה נפשית. לפני 10 שנים היה ברור שמשהו חדש גורם לאנשים צעירים לרדת מהפסים.

אחת התרופות הפופולריות הייתה הרעיון שהורים יפתרו את הבעיה העצומה הזו על ידי "ניטור" זמן המסך של הילדים שלהם. הכוונה לאותם הורים שכותבים הודעות באייפונים שלהם כשהם מגלגלים את הילדים בטיולון, כן?

אי אפשר לומר דברי טעם על הנושא הזה בלי להיכנס לשדה הקרב של מלחמות התרבות.

אחת מתוכניות הטלוויזיה הפופולריות ביותר אי פעם הייתה "הרפתקאות אוזי והארייט" בכיכוב המשפחה האמיתית משפחת נלסון - הורים ושני ילדיהם. הסדרה שודרה מ־1952 עד 1966. הסתכלו שוב על שנות השידור. האם הן היו שנים טובות או רעות לחיים באמריקה?

בקרב אינטלקטואלים בשמאל המתקדם, "אוזי והארייט", שהייתה ידועה כ"קומדיית מצבים משפחתית", הפכה לשם קוד לחברה אמריקאית שעשו לה אידיאליזציה מוגזמת, חברה המדכאת את הפרט והיא מגבילה ומוסרנית. האירוניה המרה היא שהפתרון שלהם היה לשחרר רסן. והנה אנחנו כאן.

הנרטיב המודרני של הפרעה אינסופית של הכל - שהיום הפכה ליותר דומיננטית ובלתי מתפשרת מאי פעם - הייתה שגויה, טעות שעשתה נזק למיליונים, בעיקר לצעירים, לא רק בגלל שהם חלשים או פגיעים אלא בגלל שאף אחד לא צריך לנסות לחיות בתוך בועות כל כך בועתיות שהמבנה שלהן כל כך רופף (בועות בועתיות זה ביטוי איום, אבל בהחלט מתאים).

תשכחו מלפרק את פייסבוק, זה רק יכפיל את הסיוט המקורי פי כמה. לפנינו ברירה: או שנתעורר ונלמד מחדש כמה ערכים בסיסיים שאיבדנו או שנתרגל לראות קריירות מפוארות כמו של סימון ביילס יורדות מהמסלול כדבר שבשגרה.