הרפורמה הנוגעת למחירי הפירות, הירקות ושאר התוצרים החקלאיים הפכה לאחת הרפורמות הבולטות והמדוברות בתקציב החדש ובחוק ההסדרים שנלווה לו. כולנו הרי רגישים למחירים שאנחנו משלמים בסופר, התחושה היא שהמוצרים הללו יקרים משמעותית מכפי שהיו בעבר, ומי לא היה רוצה לראות אותם מוזלים? באוצר מבטיחים שהם מצאו דרך לעשות זאת: הורדה אגרסיבית של מכסים ומכסות והפחתת רגולציה, כדי לעודד יבוא של פירות וירקות, ביצים ומוצרי חלב.
ומה יהיה על החקלאים שהמכסים הללו הגנו עליהם עד היום? שר האוצר אביגדור ליברמן ושר החקלאות ממפלגתו עודד פורר מבטיחים שבמקביל להקלות היבוא החקלאים המקומיים יזכו לפיצוי. "הם יקבלו תמיכה ישירה על כל דונם שהם מגדלים", הסביר השבוע פורר ברדיו 90fm. "המשמעות היא שכל חקלאי, בנוסף על הגידולים שלו, גם יקבל כסף ותמיכה מהמדינה כדי לפצות אותו על העובדה שמגיעה חקלאות ממדינה אחרת".
זה נשמע כמו מהלך הגיוני. במקום מכסים גבוהים שמגינים על החקלאים אך במקביל גם מעלים את המחירים ופוגעים בכלל הציבור, הממשלה תאפשר יבוא שיוביל להורדת מחירים, ובמקביל תפצה את החקלאים כך שעדיין ישתלם להם להמשיך לגדל כאן, והם יוכלו להתפרנס מעבודתם ולהתחרות בשווקים בינלאומיים.
איך יראה הפיצוי הזה? באוצר מתעקשים שבדיוק כמו שמקובל ב-OECD. כל חקלאי יקבל 100 שקל בשנה עבור כל דונם שמשמש אותו להפקת התוצרת החקלאית - נתון המקביל ל-26 יורו שמקבלים החקלאים באירופה. על פי חישובי האוצר, עלות התשלום הישיר לחקלאים תגיע ל-420 מיליון שקל בשנה, או כ-2.1 מיליארד שקל לאורך חמש שנות התוכנית.
אז אם הכל כל כך טוב, מדוע החקלאים מוחים בחריפות נגד התוכנית, עורכים הפגנות ומגדירים את המהלך כ"יריקה בפניהם"? זה הזמן לנסות להבין מאיפה מגיעים ה-26 יורו לדונם שמקבל חקלאי באירופה, איך התקבע שם הנתון הזה ומה היה התהליך שעמד מאחוריו.
לקחו את התוצאה, ויתרו על הדרך
בראשית שנות ה-90 החל האיחוד האירופי לעבור בהדרגה מתמיכה עקיפה בחקלאים (מכסים גבוהים, קיבוע מחירים ועוד) לתמיכה ישירה. לשם כך, בוצע חישוב די פשוט ששקלל את התפוקה השנתית של כל משק והשטח החקלאי עליו הוא יושב. מתוך המספר שהתקבל שולם לחקלאי אחוז מסוים מדי שנה.
לאחר כעשור, ב-2003, החלו לשכלל שם את מנגנון התמיכה הישירה, במטרה לייעל ולטייב את המערכת. כמות התוצרת החקלאית וסוג התוצרת (פירות וירקות, חלב, עוף וכו') שייצר כל משק הושמטו אט אט מהחישוב, וגובה התשלום נקבע על פי היסטוריית התפוקה בימים שלפני תחילת הרפורמה. ב-2015 הושלם תהליך הניתוק (decoupling) של סכום התמיכה הישירה מתפוקת החקלאי, והונהג פיצוי קבוע ואחיד בכל מדינה. זה אכן עומד בממוצע על 26 יורו לדונם במדינות ה-OECD.
במשרד האוצר, כך נראה, החליטו שאם כבר יש לנו את התוצאה אפשר פשוט לדלג על הדרך. כך, במקום לבצע תהליך הדרגתי, מובנה ומוסכם שנמשך על פני שני עשורים כמו באירופה, הם פשוט שלפו את סכום התמיכה הישירה הסופי שהתקבל - 100 שקל לדונם - והחילו אותו כמו שהוא על חקלאי ישראל (הורדת המכסים כן תעשה בהדרגתיות, במשך חמש שנים).
ההתנהלות הזאת היא בעייתית מכמה בחינות. ראשית, היא אינה לוקחת בחשבון את התפוקות וההכנסות המשתנות של החקלאים בארץ לאורך השנים, ומבטלת את תקופת הביניים וההסתגלות ממנה נהנו חקלאי אירופה. אבל חשוב מכך, היא מתעלמת מסוגי החקלאות השונים ומפלה בצורה ברורה את מגדלי הפירות והירקות. בתוך החישוב האירופי המקורי נכללים בעיקר משקים אקסטנסיביים, כלומר כאלו הנסמכים על שטח רב (גידולי צאן ובקר, שטחי מרעה ומספוא וכו'). עבור חקלאים כאלה הפיצוי המצטבר פר דונם יכול להפוך למשמעותי. אבל בישראל החישוב הזה ישמש רק לפיצוי של בעלי גידולים צמחיים, כלומר כאלה שמגדלים פירות וירקות. הם מפיקים את התוצרת שלהם על בסיס שטח מצומצם בהרבה, ולכן גם הפיצוי שיקבלו יהיה קטן הרבה יותר.
באיחוד האירופי הבינו היטב את העיוותים הללו ולכן הנהיגו מערכת שלמה של תמיכות משלימות למגדלי הפירות והירקות. בישראל, כך נראה, מי שמבטיח להוזיל את מחיר הפירות והירקות ובמקביל להגן על החקלאים שמגדלים אותם כאן - לא ממש לקח את זה בחשבון.
וזה לא הכל. החקלאים שמוחים נגד התוכנית ומנבאים את כישלונה הם כמובן בעלי אינטרס. אבל לא רק הם סבורים שלא זאת הדרך ליישם רפורמה מהסוג הזה. במסמך שחובר ב-2015 על ידי החטיבה למחקר, כלכלה ואסטרטגיה במשרד החקלאות הומלץ כי "בשלב הראשון יחושבו התמיכות בהתאם לתמיכות העקיפות מהן נהנו החקלאים בעבר", כש"המטרה היא פיצוי בגין שינוי מדיניות, תוך מתן אפשרות לחקלאים להתאים את עצמם למערכת התמריצים החדשה".
שנה מאוחר יותר פרסם המשרד את ה"תוכנית לרפורמה במדיניות התמיכה בענף החקלאות", שבקריאה ב-2021 נראית כמעט כמו תגובת נגד למהלך שמקדמים כיום שרי האוצר והחקלאות. "...מוצע מעבר הדרגתי שמאפשר את התאמת החקלאות לשינויים", נכתב שם. "...מדובר על תהליך ארוך טווח המצריך תכנון כולל, קפדני ויישום הדרגתי לאורך תקופה ממושכת. יש להימנע משינויי 'אד הוק' במדיניות, היוצרים חוסר ודאות לעוסקים בענף, מקשים על החקלאים להתאים את עצמם לתנאים החדשים, מונעים פיתוח ותורמים לנטישת ענף החקלאות".
כמה זמן אמור להימשך התהליך המדובר? במשרד דיברו אז על מסגרת זמן של 15 שנים לרפורמת התמיכות הישירות, והבטיחו לעגן אותה "בהסכמים עם החקלאים ובחקיקה מתאימה". בדוח מבקר המדינה משנת 2018 שבחן את הרפורמה המוצעת, התחייב משרד החקלאות כי "בהעדר הסכמה של החקלאים למעבר למנגנון של תמיכה ישירה המשרד לא יתמוך ויקדם את המהלך, מכיוון שהתברר שמהלך כזה נכשל במדינות בהן הוא בוצע ללא הסכמה ושיתוף פעולה מלא מצד החקלאים".
הלסינקי זולה ממודיעין?
ליברמן מקדם את הרפורמה שלו בין היתר באמצעות סיפור נחמד על כך ששלח את עובדי השגרירות בפינלנד לרכוש פירות בהלסינקי, השווה את המחירים למודיעין, וגילה שבישראל יקר הרבה יותר. "למה הפירות בסקנדינביה זולים יותר מבחיפה?" הוא תהה בשבוע שעבר (אחרי שהשווה בין הלסינקי למודיעין) בציוץ שהעלה בטוויטר.
החלטנו להשקיע בבדיקה מעט יותר מעמיקה, גם אם היא לא מדעית לחלוטין. דגמנו שורה ארוכה של אתרי קניות אינטרנטיים במדינות סקנדינביה וגילינו שהמציאות בכל זאת מעט מורכבת יותר. אמנם, חלק מהפירות - אננס, ענבים ומנגו - יקרים יותר בישראל באופן ניכר. אך פירות אחרים, כמו בננות, תפוזים, אבטיחים ומלונים עולים בחלק מהמקרים אותו דבר, ובמקרים אחרים הם זולים משמעותית בישראל. אבטיח, לדוגמה, יעלה פחות מ-3 שקלים לקילו לצרכן הישראלי, לעומת 5-8 בפינלנד ובנורווגיה. תפוזים עולים ברשתות השיווק בישראל כ-7 שקלים לקילו, בעוד שבדנמרק, שוודיה ושאר מדינות צפון אירופה מחירם נע בין 9 ל-11 שקל.
כמובן שדרך נכונה יותר להתייחס לשאלה הזאת היא באמצעות שקלול מה שמכונה "שווי כוח הקנייה" (PPP). אלא שכאן הנתונים המעודכנים ביותר שמצאנו מתייחסים ל-2017. דוח של משרד החקלאות שפורסם ב-2020 השווה את מחירי הפירות והירקות בישראל אל מול מדינות העולם עד 2017, וקבע כי המחירים בישראל נמוכים מממוצע ה-OECD ומממוצע האיחוד האירופי. לפחות אז, דנמרק, פינלנד, שוודיה, נורווגיה ואיסלנד נמצאו הרבה מעל הממוצע והרבה מעל ישראל. הדוח, נזכיר, משקלל גם את מחירי הירקות, שאליהם ליברמן לא התייחס בדבריו.
זה לא הגיל
ויש גם נתון שבאופן מפתיע שני הצדדים מסכימים עליו. ליברמן, פורר ונציגי החקלאים ציינו כולם בשבועות האחרונים כי גילו הממוצע של החקלאי הישראלי הוא 65. בראיון לחדשות 13 ליברמן אפילו העלה את הנתון בעוד שנה וטען כי הגיל הממוצע הוא 66. מאיפה הנתון? שאלה טובה.
הגיל, נדגיש, הוא של בעלי העסקים החקלאיים, לא של מי שעובדים בהם בפועל, והוא אכן גבוה ומעיד על כך שבאופן לא מפתיע הדור הצעיר לא נוהר לשדות בהמוניו. אבל כמה גבוה? מפקד החקלאות האחרון שביצעה הלמ"ס ב-2018, אליו הפנו אותנו במשרד החקלאות, מראה כי גילם הממוצע של חקלאי ישראל הוא דווקא 59, ולא 66. במשרד האוצר הפנו אותנו לדוח הלמ"ס משנת 2019, שם נכתב כי בעלי העסקים העצמאים המבוגרים ביותר בישראל נמצאים בענפי החקלאות, הייעור והדיג, וגילם הממוצע הוא 61.
מהאוצר נמסר בתגובה כי "על פי העולה מנתוני נציבות האיחוד האירופי, המעבר לתמיכה ישירה באירופה בפירות וירקות נעשה בפרקי זמן של שנתיים. כך במעבר בין תמיכה עקיפה לישירה בין השנים 1991 ל-1994 (רפורמת McSharry), וכן גם בין השנים 2005 ל-2007 (רפורמת Fischler). הרפורמות באירופה בוצעו בהדרגה, בהתייחס לכלל ענפי החקלאות, כאשר בכל שלב הוצאו מהתמיכה העקיפה ענפים אחרים, כגון חלב, דגנים, בשר ודגים. הרפורמה בפירות וירקות בוצעה בפרקי זמן קצרים כאמור, בעוד בישראל היא תתפרס על פני חמש שנים, מכיוון שהפחתת המכס תיעשה בצורה מדורגת.
"המעבר לתמיכה הישירה בישראל אכן פרוס על פני שנים רבות, ההליך החל לפני מספר שנים בענפי הבקר והדגים, ועתיד להתפרס לכל הפחות על עוד מספר שנים קדימה. בשלב זה מצטרפים הביצים והצומח בהליך, כאשר ענף החלב ממשיך בתכנון ותמיכות עקיפות בשלב זה".
תחקיר: אורי כהן
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
