חוק ההסדרים לא נותן מענה ליעדים האנרגטיים של ישראל

הצהרותיה השאפתניות של הממשלה על מעבר לכלכלה דלת-פחמן (הפחתה של 85% עד 2050) ממשיכות מדיניות שאפתנית לא פחות לשילוב אנרגיה מתחדשת, בדגש על מתקנים פוטו-וולטאיים, במשק החשמל (30% מהייצור בשנת 2030). ואולם עיון בחוק ההסדרים מזכיר לנו שבכל הקשור לקידום אנרגיה מתחדשת, הצהרות לחוד, ומציאות לחוד.

ישראל לא עומדת ביעדי הממשלה כפי שהוגדרו זה למעלה מעשור, לייצור 10% מהחשמל באנרגיה מתחדשת. היא גם לא מוסיפה כמות שנתית של מתקנים פוטו-וולטאיים שתאפשר לה לעמוד ביעד לשנת 2030 או ביעד הביניים לשנת 2025 (17%). כיום רק כ-6% מהחשמל מיוצר מאנרגיה מתחדשת.

עיון בהמלצות לצעדי מדיניות לקידום אנרגיה מתחדשת מגלה כי הכלים שבוחנת המדינה להשגת היעד היו ונותרו אותם כלים: הסרת חסמים בתחום התכנון והבנייה בדגש על דו-שימוש בקרקע; פיתוח וייעול השימוש ברשת החשמל; קידום אסדרה מותאמת טכנולוגיה על ידי רשות החשמל; ופיתוח כלים ייעודיים לשחקנים הממסדיים השונים.

חוק ההסדרים עוד יותר חיוור. הוא נמנע מקביעת יעדים ברורים, ואת עיקר הדגש הוא שם על תיקונים נדרשים לחקיקה לצורך הטמעה של אגירה במשק בתנאים דומים לקידום מתקני אנרגיה אחרים, ובקידום התחום האגרי-וולטאי (הקמת מתקנים בגובה מעל לגידולים חקלאיים), תחום שאומנם נושא איתו בשורה לעתיד, אך נמצא כיום בחיתוליו בעולם ולא יכול להוות עוגן לפיתוח המשק בטווח הקצר.

גם בגזרת הרגולציה, הנוסחאות לא השתנו: הרשות ממשיכה לפרסם מכסות בתעריף קבוע ל-23 שנים למכירת חשמל למנהל במתווה דומה מזה עשור.

למרות אי העמידה ביעדים, המדינה הצליחה לשלב אנרגיה מתחדשת במשק. היא החלה מדף חלק לפני מעל לעשור, עם מתקנים בעלות מאוד גבוהה (למעלה מ-2 שקלים לקוט"ש לעומת כ-18 אג' כיום), ויסדה שוק משגשג שכולל היום מספר רב של שחקנים הפעילים גם ברמה הבינלאומית שהפכו להשקעה פופולארית בבורסה.

הכלים שהממשלה משתמשת בהם כבר לא מתאימים ליעדים 

אלא שקובעי המדיניות שחוללו את השינוי, מתקשים להפנים את התממשותו. כלים שהתאימו ליצירת השוק, כבר אינם מתאימים לקידום הענף ומכשילים את המדינה בעמידה ביעדיה. מובן שעל המדינה לספק פתרונות מעשיים לחסמים שרק בידיה להסיר, אבל כדי לעמוד ביעדים, היא צריכה לשנות את תפיסתה על אנרגיה מתחדשת בשלושה רבדים:

ראשית, ברובד הערכי, על המדינה להציב את ההתמודדות עם משבר האקלים כערך עצמאי. המעבר לכלכלה דלת-פחמן איננו מעבר טכני שמספיק לקבוע לו יעדים על מנת שיתממשו. המעבר לכלכלה דלת-פחמן מחייב להציב את השיקול הסביבתי כשיקול אוטונומי מולו יש לבחון את טיב ההחלטות המתקבלות. מדובר בשינוי עמוק של תפיסת הפעילות הכלכלית.

שנית, על המדינה להתפרק מפרדיגמת התכנון המרכזי לטובת ביזור האחריות והרחבת חופש הפעולה הן של השוק עצמו והן של הרשויות המקומיות. מצב בו שוק שלם תלוי בפרסום מכסות ותעריפים על ידי השלטון המרכזי הוא מצב בלתי נסבל במציאות של שוק משוכלל. יתירה מכך, מנקודת ראותו, השלטון עיוור להזדמנויות רבות הקיימות לקידום תחום האנרגיה המתחדשת והכלים המשפטיים שעומדים לרשותו גסים מידי כדי להתאים פתרונות למגוון ההזדמנויות הקיימות. רשויות מקומיות הן שחקן חשוב ומרכזי בהטמעה של פתרונות באנרגיה מתחדשת בשטח המבונה ובדו-שימוש בכלל. אם ישכיל השלטון המרכזי להעביר אליהן את הקידום של חלק מהאנרגיה המתחדשת, סביר להניח שהיקף היישום יעלה בצורה משמעותית.

שלישית, יש לפתוח את תחום האנרגיה המתחדשת לתחרות. כיום, כל החשמל המיוצר מאנרגיה מתחדשת נמכר לצרכן החצר או לרשת החשמל על בסיס הסכמים ארוכי טווח המהווים התחייבות לרכישת כל ההספק המיוצר במתקנים. מנגנון זה מחייב רגולציה ענפה והופך את השוק לתלוי לחלוטין בהחלטות הרגולטור, תוך הגדלת החיכוך בינו לבין יצרנים. עם פתיחת מקטע ההספקה לתחרות, ובפרט לאור כוונתם של צרכנים משמעותיים לרכוש חשמל מאנרגיה מתחדשת, קיימת הזדמנות אמיתית ליצור שוק של חשמל ירוק.

ברור שצעדים אלה לבדם לא יפתרו את כל הבעיות איתם מתמודד שוק האנרגיה המתחדשת כיום, אך אם מדינת ישראל מתכוונת ברצינות לעבור לכלכלת דלת-פחמן, בטווח של השנים הקרובות, הדבר מצריך קידום אנרגיה מתחדשת בקצב אחר מזה שידענו קודם. שימוש בכלים ששימשו ליצירת השוק, פשוט לא יספיק.

הכותב הוא יועמ"ש רשות החשמל לשעבר. עו"ד במשרד אגמון ושות' רוזנברג הכהן ושות' - שותף במחלקת האנרגיה ומתמחה ברגולציה של משק החשמל