הכלכלה הלבנונית מדגימה את הוויכוח בין הקיינסיאנים לליברליזם הקלאסי

בחודש האחרון יצא אלבום וקליפ חדש של הזמרת הלבנונית האהובה ננסי עג'רם. מדובר באחת הזמרות הבולטות ביותר בעולם הערבי כולו. כשמבינים את המצב שמצויה בו לבנון כרגע, לא יכולים שלא לתהות: איך הן ממשיכות לשיר?

רקע קצר: לבנון מצויה כרגע במשבר פוליטי וכלכלי חמור: מאז 2018 אין ממשלה יציבה וכרגע אי הסכמות בין הנשיא מישל עאון וראש הממשלה המיועד סעד אלחרירי מונעות הקמת ממשלה חדשה. זה, יחד עם שרשרת בעיות חברתיות, כלכליות ואסונות, הוביל להיחלשות גדולה במטבע הלירה הלבנונית ובמחסור חמור במוצרי יסוד.

חשוב לציין שהכלכלה הלבנונית לא מבוססת על ייצור, אלא מסתמכת בעיקרה על המערכת הבנקאית. לבנון מייבאת יותר מוצרים מאשר היא מייצאת. לפי דירוג האשראי של מודיס: משנת 2000 עד 2018, ניתן לראות את הדירוג נע סביב B2, ומאז 2018 (תחילת המשבר הפוליטי) ועד היום, ישנה מגמת ירידה חדה שמובילה אותו לדירוג C.

שחיתות במערכת הבנקאית תורמת למצב הזה לא פחות: בנקים בלבנון מזוהים עם "גושים" פוליטיים, נותנים הלוואות לפרויקטים בהתאם לתיקים הממשלתיים אותם מחזיק הגוש שלהם.

שלושת הגושים: הנשיא (נוצרי), רה"מ (מוסלמי סוני), והגוש השיעי המזוהה עם חיזבאללה, נמצאים במאבקי כוחות תמידיים, שחוסר היציבות הפוליטי לא תורם להרגעתם. זה, בנוסף למעורבות של חיזבאללה והבנקים המזוהים איתו בטרור, מציב חומה של חשדנות בינלאומית מול הקהילה הלבנונית.

ברקע, זמרות לבנון שרות. כל זה חשוב למאבק הסנטימנטלי שיושב בבסיסה של לבנון, מדינה שהיסטורית חלוצה בשתי התעשיות הבולטות ביותר במזרח התיכון: מלחמה ומוזיקה.

מלחמה היא תעשייה לכל דבר. גורמים אזוריים חזקים מעוניינים לפתוח סניפים חדשים שלהם, בני ברית ומיליציות. אליהם הם מעבירים תקציבי עתק. כרגע, הידידה הטובה של לבנון בתעשיית המלחמה היא איראן. היא מזרימה כסף איראני לתוך הקופות והבנקים של חיזבאללה, וחיזבאללה בתורו משלם משכורות ללבנונים ולפליטים פלסטינים וסורים שעובדים תחתיו, ומשקיע בתשתיות מלחמתיות כמו נשק, תחמושת ומנהרות.

בתעשיית המוזיקה, לבנון לוקחת נתח גדול בעולם הערבי: מי שגדל על מוזיקה ערבית יכול לשים לב כי היחס של האמנים הלבנוניים בעולם הערבי בהשוואה ליתר המדינות הוא גבוה בצורה לא פרופורציונלית.

במזרח התיכון מוכה האסונות, הכאב והאבטלה, זמרים ומוזיקה הם תעשייה בולטת, אולי בגלל הביקוש הגבוה לאסקפיזם ואופטימיות. כאן לבנון מייצאת לעולם הערבי בפרט ולעולם בכלל, מוזיקה, אלבומים, קליפים וקונצרטים.

לפי מגזין "the arabian business" בשיתוף עם העיתון הצרפתי "Le Monde", בשנת 2015, מבין עשרת הזמרות והזמרים העשירים ביותר בעולם הערבי, שבעה הם ממוצא לבנוני. לבנון משאירה אבק לכ-20 מדינות ערביות גדולות ועשירות ממנה.

לפני כשבועיים ביקרתי יחד עם דובר צה"ל וקבוצת פעילים בגבול הצפון באתר של מנהרת חיזבאללה, מנהרת כפר רמייה. מנהרה עצומה באורכה, כ-800 מטר בתוך גבול לבנון, בעומק כ-70 מטר מתחת לאדמה. על פי ההערכות, תהליך הכרייה נמשך כ-15 שנים, ועשרות מיליוני דולרים הושקעו בה.

חפירת המנהרה מזכירה דוגמה קיינסיאנית מפורסמת: התורה הכלכלית הקיינסיאנית (שהגה אותה הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס), מספרת על תרחיש שבו כדי לטפל באבטלה ולהתניע את התהליכים הכלכליים בעת משבר, הממשלה משלמת לפועלים כדי שיחפרו בור, ולפועלים אחרים כדי למלא אותו חזרה.

דוגמה זו מבוססת על בסיס הגישה הקיינסיאנית שאומרת שהוצאה ממשלתית יכולה להשפיע על מדדים כלכליים אחרים ולשפר אותם; ועל כן היא דוגלת בהתערבות ממשלתית בכלכלה ובשוק העבודה בעת משבר.

הדוגמה של מנהרת חיזבאללה יותר מוצלחת, בניגוד לדוגמה הקיינסיאנית לא מדובר רק בחפירה. המנהרה, המרושתת בקווי תקשורת ותעלות אוורור ומסילות, דרשה גם העסקה של מהנדסים ואנשי טכנולוגיה מקצועיים. כל זה היה יכול לשמש את חיזבאללה בפעולות העתידיות שלו נגד יישובי הצפון של ישראל, לולא עלה חיל ההנדסה של צה"ל על המנהרה בשלביה האחרונים.

תפישות ליברליות קלאסיות דוחות את התורה הקיינסיאנית וגורסות כי על מנת להתניע את הכלכלה צריך לייצר ערך. גישות אלה מסתייגות מאוד מהתערבות ממשלתית בכלכלה, אך מכירות בזה שהיא יכולה להועיל רק כאשר הממשלה משקיעה את משאביה ביצירת תשתיות, כלומר, ערך מוחשי, ולא בתוכניות סרק שמסתכמות בזריקת כסף לתוך מחזור העסקים.

חיזבאללה כארגון לבנוני, מתפקד כחצי-ממשלה שעיקר כוחו מתמקד בדרום לבנון. הוא מקבל תקציבים, בעיקר מאיראן, אך גם מתרומות, ומשקיע אותם במשכורות לפעילי צדקה ואימונים צבאיים.

שני העשורים האחרונים היו קשים מאוד לחיזבאללה ולאיראן: שיחות תוכנית הגרעין, שגררו סנקציות בינלאומיות על איראן, מלחמת לבנון השנייה, ומלחמת האזרחים הסורית שבה חיזבאללה השקיע משאבים אנושיים וצבאיים עצומים.

הכסף שהושקע במנהרות ובהתעצמות צבאית של חיזבאללה מכיל בתוכו ערך פוטנציאלי חלופי שהיה יכול להגיע לכלכלה הלבנונית. לא נותר אלא להניח שההשקעה העצומה של חיזבאללה במלחמה כושלת מול ישראל, לא תורמת לכלכלת לבנון, במקרה הטוב, ובמקרה הרע גורעת מהכלכלה משאבים שיכולים לפתח את לבנון ואת רווחתה.

אל מול לוחמי חיזבאללה, האימאמים האיראנים וסוכני השנאה, עומדת תעשיית הזמר הלבנונית, שאותה מובילות הזמרות המפורסמות של לבנון. התעשייה מכניסה כסף ממכירות והופעות ברחבי העולם הערבי ומתחזקת מקצועות לוויין של התחום.

כשלבנון עומדת בין שני הקצוות האלה ומטה לקרוס כלכלית, ברור לזמרות לבנון שאין להן ברירה מלבד להמשיך לשיר; להמשיך להציע חלופה למדינה הזאת שאלמלא מילותיהן הייתה הופכת למילה נרדפת למלחמה ולא יותר.

ככל שרמת החיים של אזרחי לבנון יורדת, כך הייאוש מייצר אחד משני דברים: עוני, שבשילוב עם זעם ותסכול יכול ליצור בורות ותוקפנות, או לחילופין, מכת התפכחות מהולה באופטימיות, שיכולה לגרור מהפכה.

הזעם והבורות שאותם מלבה חיזבאללה, נתקלים מהצד השני בשירה של זמרות לבנון, תחת אורות מסנוורים, שמלות שמעוצבות ע"י מעצבי האופנה המוכשרים של לבנון, תכשיטים וסומק.

שניהם נלחמים על שרידותה של לבנון. שניהם חושבים שהם תורמים את חלקם כדי לשמור על לבנון מהתפרקות סופית שממנה לא תוכל לקום שוב. רק צד אחד, אנחנו מדרום יודעים, הוא התקווה היחידה של לבנון, למדינה חלשה שאין לה מה להציע מלבד חלומות לשאר העולם הערבי.

הכותב הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב ועובד בתחום הקולנוע הדוקומנטרי