העלאת גיל הפרישה לנשים רק תעמיק את הפער מול הגברים

גיל הפרישה נולד בסוף המאה ה-19, עם "המצאת" הפנסיה, ונקבע שרירותית על גיל 65, במציאות בה שוק העבודה כלל כמעט אך ורק גברים. בהמשך, עם עליית שיעור השתתפותן של נשים בשוק העבודה, הוחלט להקדים את גיל הפרישה לנשים.

הטעם הפורמלי לכך היה כדי לאפשר לנשים להתפנות לטיפול בבית ובמשפחה, אלא שהמניע האמיתי לאבחנה היה פינוי מקומות התעסוקה שלהן לטובת עובדות צעירות או גברים. ברבות השנים, נשים הפכו למשתתפות משמעותיות בשוק העבודה ותוחלת החיים בעולם המערבי הכפילה את עצמה.

למרות זאת, עד לעת הזו, גיל הפרישה לנשים בישראל לא הושווה לגיל הפרישה לגברים, העומד כיום על 67, ולנשים ניתנה האפשרות לפרוש החל מגיל 62. בהתאם, הן זכאיות ממועד זה לתשלום קצבת זקנה.

אין ספק, כי האבחנה בגיל הפרישה בין גברים לנשים - בעייתית. לכאורה, העלאת גיל הפרישה לנשים אמורה להוביל לצמצום הפער, לאפשר לנשים לפתח קריירה משמעותית למשך תקופה ארוכה יותר, ובמקביל להגדיל את החיסכון הפנסיוני שלהן.

הדבר יסייע גם בהשוואת מצבה של ישראל למרבית המדינות החברות ב-OECD. ואולם, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבפועל, קיים אי שוויון מגדרי בשוק התעסוקה, אשר נובע, בראש ובראשונה, מחלוקת תפקידים מגדרית לא שוויונית במשפחה.

התוצאה היא: שיעור השתתפות נמוך של נשים בשוק העבודה, אשר צונח דרמטית בגילאים מתקדמים. בנוסף, מסלול חייהן המקצועיים של הנשים מאופיין בקיטועים רבים (בשל הריונות ולידות ועקב אותה חלוקת תפקידים לא מאוזנת במשפחה); קיימים פערי שכר גבוהים בין גברים לנשים ; קיים ייצוג יתר של נשים במשרות חלקיות, זמניות וזוטרות לצד ייצוג חסר של נשים במשרות ניהול; נשים נפגעות יותר מגישה סטריאוטיפית וסקסיסטית ומהדרת עובדים בגילאים מתקדמים.

פגיעה במוחלשות

אכן, גברים מתבגרים סובלים אף הם מקשיים משמעותיים בשוק העבודה והדבר דורש היערכות לאומית וטיפול רוחבי בבעיה, אולם הנתונים מלמדים, באופן חד משמעי, כי מצבן של נשים מורכב הרבה יותר.

נוכח העובדה שנשים רבות נפלטות משוק העבודה עוד קודם לגיל הפרישה החוקי, ולמעשה נעדרות כל הכנסה בתקופה זו - הרי שהעלאת גיל הפרישה דוחה את מועד זכאותן לקצבת זקנה המוצמדת אליו, ומונעת מהן בסיס כלכלי מינימלי למספר שנים נוספות.

ממילא, פתרון זה אינו מסייע בהגדלת היקף החיסכון הפנסיוני של אותה אוכלוסייה, ודאי שאינו יכול להוביל לצמצום פער של עשרות אחוזים בין הקצבה הממוצעת של נשים לבין זו של הגברים.

בסופו של יום, נראה כי נוכח השינויים החברתיים והדמוגרפיים בשנים האחרונות, לא היה מנוס מקבלת ההחלטה הנוכחית בדבר העלאת גיל הפרישה של נשים וביטול זכות היתר שלהן לפרוש החל מגיל 62.

יחד עם זאת, האופן בו הדבר נעשה - מבלי לנקוט בצעדים משלימים אשר יצמצמו את הפגיעה באוכלוסיית הנשים המוחלשות (כפי שהומלץ על ידי הוועדה הציבורית לבחינת גיל הפרישה לנשים) - חוטא למטרה. מהלך דרמטי שכזה אסור לו לעמוד בפני עצמו, ויש לפעול, לכל הפחות במקביל, לקידום צעדים שונים:

*גיבוש מדיניות לאומית כוללת המקדמת שוויון תעסוקתי בפועל: בין היתר באמצעות הסדרת זכויות הוריות מקבילות (בדומה למרבית מדינות ה-OECD); קידום יום לימודים ארוך; קידום תוכניות חינוכיות בקרב ילדים ובני נוער לשינוי תפיסות מגבילות קיימות (כפי שנעשה ברבות ממדינות אירופה, כדוגמת צרפת, גרמניה, בריטניה ועוד); הגברת השקיפות במקומות העבודה לצורך צמצום פערי השכר האובייקטיביים (בהקשר זה כבר קיימת פעילות חקיקתית, משנכנס לתוקף תיקון לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, המחייב מעסיקים בפרסום דוחות השתכרות מגדרית, אולם תחולתו של התיקון מוגבלת למעסיקים גדולים).

גיוון משפר תוצאות

*הגברת המודעות בקרב מעסיקים למחקרים המורים על שיפור בתוצאות הפיננסיות עקב גיוון תעסוקתי, כמו גם ליתרונותיהן היחסיים של הנשים כדוגמת עבודה שיתופית, ניהול מו"מ, יעילות, נאמנות ועוד. הדבר נכון בייחוד בגילאים המתקדמים והבעייתיים יותר מבחינה תעסוקתית, אז גם זמינותן של הנשים עולה משמעותית.

*פיתוח ויישום תוכניות לשילוב נשים מבוגרות במגזר הציבורי והפרטי באמצעות קביעת מכסות העסקה מחייבות, כמו גם על דרך של הענקת תמריצים כלכליים למעסיקים.

יצירת דיפרנציאציה בגילאי הפרישה, אשר תחול גם על גברים, בהתאם לקריטריונים רלוונטיים מקומות עבודה (תחומים שוחקים); מעמד סוציו-אקונומי; פריסה גיאוגרפית (בדגש על נשים בפריפריה).

*הותרת גיל הזכאות לקבלת קצבת זקנה על כנו כך שלא יושפע מגיל הפרישה וייתן מענה לנשים הנפלטות משוק העבודה ולנשים בעלות ההכנסה הנמוכה.

*מתן תמריצים ממשלתיים לנשים המוסיפות לעבוד מעבר לגיל הפרישה , באופן שיגדיל את היקפי התעסוקה ויסייע בהגדלת החיסכון הפנסיוני.

בשורה התחתונה, שוויון מגדרי הוא ערך חשוב ביותר, אלא שהדרך להשגתו אינה בתיקון נקודתי של דבר חקיקה, אלא בהתאמה מחודשת של השוק כולו להעסקה נטולת אפליה מגדרית.

הכותבת היא שותפה במשרד רובין שמואלביץ המתמחה בדיני עבודה