הסרת חסמי היבוא ופתיחת המשק לתחרות יגרמו להקלה משמעותית ומהירה ביוקר המחיה

בימים האחרונים עלו על סדר היום המחאות של החקלאים הישראלים נגד הרפורמה ליבוא ירקות ופירות שמטרתה להוריד את המחירים בישראל. לענף החקלאות בארץ יש היסטוריה ארוכה ומפוארת וגם קול חזק, החורג בהרבה ממשקלו של הענף בתוצר, שעמד בשנים 2015-2019 על 1.3% בממוצע, בין גרמניה (0.8%) לצרפת (1.7%) ונמוך משמעותית מיוון (4.3%). אנו סבורים כי נושא היבוא של תוצרת חקלאית, המעורר הרבה אמוציות, הוא סימפטום המצביע על בעיה משמעותית ורחבה הרבה יותר של המשק הישראלי - ההגנה המופרזת על יצרנים בישראל.

הגנה זו גורמת לכך שהיבוא לישראל נמוך באופן חריג בהשוואה לזה של מדינות מפותחות אחרות הדומות לה בגודלן או אף כאלה הגדולות ממנה בהרבה, ושביכולתן לכאורה לספק את צורכיהן בעצמן. למשל, לפי נתוני ה-OECD, נתח היבוא בתוצר בישראל עמד בשנים 2015-2019 על כ-28% בממוצע, כמעט זהה לנתח היבוא המשולב בתוצר של כל מדינות ה-OECD (כ-29%) כגוש שבו חיים כ-1.2 מיליארד בני אדם, ונמוך בהרבה מנתח היבוא המשולב בקבוצת המדינות השייכות לגוש האירו (43%), שבו חיים כ-350 מיליון בני אדם. בלוקסמבורג, שהיא בעצם עיר-מדינה, שכמעט אינה מייצרת מוצרים בעצמה, היבוא אף גבוה מהתוצר.

רק בנורבגיה, באיסלנד ובשווייץ יקר יותר

המצב החריג של ישראל נובע מחסמי יבוא מפורשים (כמו בענף החקלאות) ומחסמים סמויים הטמונים במגבלות ובתקנות ייחודיות שיבואנים לישראל חייבים לעמוד בהן. מגבלות אלה מתבטאות במחירים הגבוהים בישראל בהשוואה למחירים המקבילים במדינות אחרות.

בשנת 2020 הייתה רמת המחירים בישראל גבוהה ב-22% מרמת המחירים הממוצעת במדינות ה-OECD, ורק בשלוש מדינות המחירים היו גבוהים יותר (נורבגיה, איסלנד ושווייץ). הדבר נכון גם בכל הקשור למחירי המוצרים החקלאיים הטריים ולמחירי מוצרי המזון. על-פי הערכות של הבנק העולמי, בשנת 2017 היו מחירי המזון בישראל גבוהים ב-38% מאלה של ארה"ב וב-47% מאלה של גרמניה.

כזכור, המניע המרכזי למחאה החברתית לפני עשר שנים היה יוקר המחיה, ומאז הוא לא ירד מסדר היום. למעשה, המשק הישראלי והצרכנים בישראל משלמים מס סמוי המונע את היבוא ומאפשר הגנה על תוצרת הארץ בכלל ועל מוצרי החקלאות בפרט. הסרת חסמי היבוא ופתיחת המשק לתחרות תגרום להוזלה משמעותית ומהירה של מחירי המוצרים המיובאים, ובהתאם גם של מחירי המוצרים המקומיים המתחרים בהם. הדבר כבר הוכח ב"רפורמת הקורנפלקס" (אחת התוצאות המוחשיות של מחאת 2011), שהסירה חסמים מיבוא מזון יבש והובילה לירידת מחירים.

כמובן, יש גם מי שנפגע מחשיפת המשק המקומי ליבוא מתחרה, כפי שחוו למשל עובדי תעשיית הטקסטיל בזמנו. עם זאת, אי-אפשר לצדד בהגנה על יצרנים מקומיים, ובכללם החקלאים, ובה-בעת להתלונן על המחירים הגבוהים בישראל.

הדרך הנכונה כלכלית לאחוז במקל בשני קצותיו היא להסיר את המס הסמוי הכרוך בחסמי היבוא, ובכך להוריד את המחירים ולהגדיל את הרווחה של כלל האזרחים, ובמקביל לפצות את הנפגעים הישירים מן הצעד הזה. המס הגלוי שאולי יצטרכו לשלם הנהנים מהגברת היבוא המתחרה לטובת פיצוי הנפגעים נמוך בהרבה מהמס הסמוי שהם משלמים היום.

בהתאם לכך, הרפורמות בחוק ההסדרים, הן בכל הקשור למשק החקלאי והן בפישוט המערך הרגולטורי, הם צעד ראשון בפתיחת המשק ליבוא בענפים רבים ולא רק בחקלאות. רפורמות אלה יורידו משמעותית את יוקר המחיה. גם אם יהיו מי שייפגעו מכך, הרווח שצעד כזה יניב לרוב האזרחים יספיק כדי לפצותם באופן הוגן ועדיין להותיר את כלל האזרחים במצב מורווח.

פרופ' אבי וייס הוא נשיא מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן; פרופ' בנימין בנטל הוא ראש תוכנית מדיניות הכלכלה במרכז טאוב ופרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטת חיפה