למה לא תמצאו בכיכר הבימה טיפת צל, וכמה זה עולה לנו

בשעות היום היא עומדת שוממת. כמעט אף נפש חיה לא חולפת דרכה במכוון, והתושבים שנאלצים לחצות דרכה את הרחוב - שועטים במהירות קדימה, ומנסים להימלט מהשמש הקופחת על ראשם. זוהי כיכר הבימה, שעומדת בוהקת במרכז תל אביב ומזוהה היטב עם בעיה עירונית הולכת ומחריפה בכל הארץ: היעדר צל במרחב רותח ומכוסה בטון.

מחסה מהשמש החמה ומהקרינה המסוכנת משפיעים באופן דרמטי על איכות החיים של התושבים. הליכה ברחובות צחיחים מעצים היא משימה בלתי אפשרית. ברחובות שבהם עצים מצלים על המדרכות, התושבים יכולים להשתמש במרחב הציבורי לפעילות גופנית, להליכה ממקום למקום, לשיטוט בין חנויות ומפגשים חבריים.

  

"לעץ לוקח עשור להפוך להיות משמעותי. זה לא רק עניין של תכנון; צריך להכניס את היד לכיס כי הדברים האלו עולים הרבה כסף", אומר שחר צור, אדריכל נוף. "לאורך שנים, צל ועצים היו משהו שנחשב לפריבילגיה שלא צריך אותה - משהו שאין טעם להשקיע בו כסף כי הוא לא ייצר כסף. צל עצים צריך לתחזק, וזה אומר לנהל ממשק של גזם, ניקיון עלים, בזמן שהעיריות רוצות לחסוך בכסף ובכוח אדם".

כל דולר שמשקיעים בעץ, מניב החזר של ארבעה

מחקרים שבוצעו בשנים האחרונות מצליחים להציב תג מחיר על ערכם של עצים וצל במרחב הציבורי. לפי צור, ערכו של היער העירוני בתל אביב הוא מעל מיליארד שקל, ומחקר שנעשה בארה"ב הראה שכל דולר שמשקיעים בעץ, מניב החזר של 4 דולרים. "כשמכמתים את זה, יותר קל לשים על זה כסף", מסכם צור.

 צל בירושלים. יותר קל לטפל ברחובות צרים / צילום: Shutterstock

בדוח מדעי שערך פרופ’ ניר בקר עם חוקרים מהמכללה האקדמית תל חי עבור משרד הבריאות, התברר שהתועלת מהצללה עשויה להגיע לאלפי שקלים בשנה לאדם, ושהתשואה ממיזמי יצירת צל עומדת על עשרות אחוזים בשנה. החוקרים בדקו שלושה סוגי תועלות; הפחתת הסיכון לסרטן עור, תמריץ גבוה יותר לפעילות גופנית ושהייה במרחב הציבורי, ויכולת עצים לספוח את זיהום האוויר. "הדוח שלנו מראה שבמונחים כלכליים, השקעה בצל מחזירה את עצמה בתוך שלוש שנים", אומר בקר. "שיעור התשואה הוא 20%-50%, וזה פנומנלי".

 פרופ' ניר בקר / צילום: המכללה האקדמית תל חי

"העיריות רואות את העלות ולא את התועלת"

אף שישנם כאמור פתרונות הצללה נוספים, הפתרון האולטימטיבי הוא שימור ושתילת עצים. עץ בוגר מסייע בהפחתת הטמפרטורה באזורו בכחמש מעלות ואף יותר מכך, תורם למגוון הביולוגי, למתן רוחות ואף לסייע בהתמודדות עם מי נגר. כאשר עצים גדלים, הם סופגים ומאחסנים את פליטות הפחמן הדו חמצני האנושיות, המניעות את ההתחממות הגלובלית, והם אפילו מעלים את ערך הדירות באזורם. ובכל זאת, ברשויות המקומיות וכך גם בממשלה - לא מפנימים ולא מגלמים את התועלות של העצים. במקרים רבים, היד על ההדק בכריתתם - קלה מדי.

בישראל עצים נכרתים בשקט, ובאופן חוקי לחלוטין. לפי נתוני משרד החקלאות, בשנת 2019 ניתנו רישיונות כריתה לכ-72 אלף עצים, וב-2020 אישרו במשרד לכרות 94 אלף עצים. שי הרשקו, גיאוגרף הממפה רישיונות כריתה, סבור שהמספרים גבוהים בהרבה. הוא עצמו מיפה מינואר השנה רישיונות כריתה מאושרים ל-190 אלף עצים.

"הבעיה היא של מי משלם ומי נהנה", אומר בקר. "העיריות צריכות לשלם את זה, והן שואלות - מי נהנה מזה? בתי חולים ומשרד הבריאות? קבלת ההחלטות לא יכולה להיעשות במישור המוניציפלי. העיריות לא רואות את התועלת, כמו שהן רואות את העלות. הממשלה צריכה לתכנן את מדיניות הצל ולא להשאיר את זה לעיריות. צריך רגולציה, לחייב עיריות להשקיע סכום מסוים, אולי לתת מצ’ינג. צריך לכוון אותן. הן לא יכולות לעשות את זה לבד".

בשל שינויי האקלים, עם השנים, החום העירוני רק יחמיר. ההתחממות הגלובלית כבר כאן, ורק בשבוע שעבר דוח הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי אקלים, הציג תמונת מצב קודרת; האנושות כבר חיממה את כדור הארץ ביותר ממעלה, והתחממות עתידית של מעלה וחצי בשני העשורים הקרובים איננה ניתנת למניעה.

פתרון תכנוני שממעטים בשנים האחרונות להשתמש בו הוא בניית רחובות עם עמודים כך שאפשר ללכת מתחת לקומה הראשונה, כמו ברחוב אבן גבירול בתל אביב. אפשרות אחרת היא הצללה באמצעות בדים או פרגולות, אולם גם הן דורשות תכנון מוקדם ותחזוקה.

"בברצלונה עשו יריעות צל בכמה מדרחובים", מספר ד"ר אריה רוזנפלד, מייסד חברת אקולו-גיס. "זה מפחית את קרינת השמש, אבל זה עובד פחות טוב מעצים. צל של עץ יותר טוב מזה. כי אם את שמה את היריעה על 90% צל, אז כבר אין זרימת אוויר, ואילו לעץ יש גם הרבה יתרונות אחרים של טיהור אוויר, ספיחת CO2 ועוד.

"אבל כפתרון ביניים לשכונות חדשות אפשר לחשוב על זה. צריך לתכנן את זה מראש. למשל אם בונים את עמודי התאורה בזיגזג - אחד בצד הקרוב לכביש ואחד בצד הרחוק, אז אפשר לפרוש ביניהם יריעות. בכלל בתכנון אני חושב שצריך לחשוב על הצל מראש ולא בפתרונות בדיעבד".

"בישראל יש שמונה חודשים של קיץ בשנה, ונוחות תרמית היא מה שגורם לנו לצאת ולקנות בעיר, או לקחת את האוטו ולנסוע ברחוב", אומר האדריכל שחר צור. כשאנחנו רוצים לשפר את הנוחות הזו בצורה דרמטית, אנחנו צריכים להצליל. ההצללה מושגת על ידי הצל המצרפי של הבניינים והעצים. אם הרחוב הוא רחב מאוד, קשה להצליל אותו. קל יותר לייצר נוחות תרמית כשהעיר היא צפופה. כל הטיפולוגיות החדשות שבונים בישראל בשנים האחרונות - רחובות רחבים, שאין להם חזית רחוב, והם לא טובים מבחינה אקלימית. תסתכלי על העיר העתיקה בבאר שבע, על פלורנטין. אנחנו צריכים שהמורפולוגיה תהיה כמעט קאסבאית. השמש נחסמת באופן הזה. בינוי הערים צריך להיות קומפקטי, של רחובות צרים יחסית, ועצי הרחוב משלימים את הבינוי".

איך ישראל תיראה מהבחינה הזו בעוד עשור? השכונות שמתוכננות עכשיו וקמו בשנים האחרונות עונות על ההגדרה הזו?.
"יש שינוי תפיסה, אבל זה ממש לא מספיק. עדיין לא רואים בשורה בשטח. רוב הפרברים עדיין מתוכננים לשימוש ברכב. רואים מדרכות רחבות יותר, אבל אין תשתית טובה לתנועות רכות. יש הרבה מאוד תוכניות שאין בהן עדיין הכלים הנחוצים - הן מבחינת צל והן מבחינת מדרכות. בסופו של דבר, אנשים מצביעים ברגליים. אנחנו רואים שכאשר יש שביל מוצל, אנשים מיד משתמשים בו. כשאנשים יכולים לנוע בתוך מסדרונות מיתון אקלים - כלומר, שדרות מוצלות בעצים, הם משתמשים בהם. זה לא קיים עדיין בשכונות החדשות. צריך לדרוש הרבה יותר: מהערים ומהיזמים".

"לשמן את המערכת בתקציבים ייעודיים"

כך או כך, גם אם צור מזהה שינוי תפיסה בקרב המתכננים והעיריות - בשטח, אין תקנות או הנחיות המחייבות תכנון מוטה צל. מנהל התכנון ומשרד החקלאות פרסמו אמנם מדריך שמטרתו להטמיע פרקטיקות של נטיעת עצים ותכנון צל בתוכניות, ובשנת 2019 גיבשה המועצה הלאומית לכלכלה תוכנית אסטרטגית לתנועה מקיימת במרחב העירוני, אך מדובר בשורת המלצות לא מחייבות, המותירות את מרחב ההחלטה למתכננים, ואת התושבים לחסדיהם.

האדריכלית פרופ’ נעמי אנג’ל, מרצה בטכניון, ומי שהייתה במשך 18 שנה מתכננת מחוז תל אביב, רוצה שישמעו את הזעקה שלה: עיר שאיננה מספקת לאזרחיה את היכולת לפסוע במרחב ציבורי מוצל, מסכנת אותם, ופוגעת גם ביכולתה להפוך לעיר משגשגת. הפתרון הוא לא מדריכים ולא המתנה איטית לשינוי תודעה, אלא מהפך: חוקים ותקנות, ותוכנית לאומית שאפתנית שתציב את הנושא בראש סדר העדיפויות.

 פרופ' נעמי אנג'ל / צילום: ליאור מזרחי

"אנחנו רוצים שהמסחר ברחוב ישגשג. אי אפשר ללכת ברחובות האלו אם הם יהיו לא נוחים תרמית. הנוחות התרמית הכי טבעית ושגם נותנת נוחות פסיכולוגית, אלו מערכות אקולוגיות של חי וצומח. רצף של עצי צל בכל רגע נתון, לפחות בצד אחד, זהו תנאי הכרחי לחיים עם משבר האקלים", היא אומרת. "אנשים הולכים מגבעתיים לתחנת השלום בסביבה אלימה אקלימית. אני פשוט נדהמת מזה. בוועדה המחוזית בתל אביב הוצאנו ב-2018 עבודה שמראה איך למדוד את הצל ברחוב כנוחות תרמית, ושהתוצאה שלו הייתה לכסות שני מהרחוב בחופה של עלים ירוקים בעצים, כך שתיווצר נוחות שמקבילה למקומות הנעימים ביותר בעיר".

למה נושא שכל כך מהותי לכל תושב, נותר כמדריכים והצעות וולנטריות למתכננים ולראשי הערים?
"דברים שלא מעוגנים בחובה חוקית, קשה להם הרבה יותר להצליח. הצלחנו ליצור שינוי תודעתי, אבל לא קרתה ההתחייבות והמחויבות. זה צריך לקרות עכשיו. הקהל פתוח להקשיב, וצריך לתת את ה’מכה’ הזאת. כולם מדקלמים את המילה ‘עירוניות’ ורוצים לעשות ערים טובות. צריך לשמן את המערכת עם הרבה מאוד תקציבים ייעודיים לעניין הזה. פרויקט חירום לאומי: קירור הערים. כולנו צריכים להרגיש שזה שלנו: העיר שלנו, הרחובות שלנו, הילדים שלנו".

אנג’ל היא גם חברה בוועד המנהל של המועצה לבנייה ירוקה. בקרוב, כך לדבריה, תפעל המועצה כדי לדחוף לכך שעצים יהוו ראש חץ של תקן ירוק למרחב הבין-בנייני. "משבר האקלים איתנו כבר 30 שנה, ודי ברור שהוא ימשיך ללוות אותנו. הערים רק ילכו ויהפכו חמות יותר, אנחנו לא יכולים לחכות. הבת שלי, שיש לה כבר ילדים, נזכרה היום שדיברו איתה על משבר האקלים בבית הספר, ושאלה איך זה שעד עכשיו לא פעלו.

"זה צריך להיות פרויקט לאומי, צריך לתת לזה תקציבים. ברמה המיידית, צריך לעשות מעין קרן קיימת לישראל בעיר: להפוך את העיר ליער עירוני. הרחובות שמובילים לתחנות הרכבת או לתחנות אוטובוס מרכזיות, יהפכו לשדרות רצופות עצים. כל עיר צריכה לקיים תוכנית מסודרת לנושא. ייעור עירוני צריך להפוך לפרויקט חירום לאומי, בוודאי כשמשבר האקלים כאן ואוכלוסיית המדינה הולכת להיות מוכפלת. זה קטן עלינו. אנחנו הפכנו את ישראל לארץ חקלאית פורחת. האנשים כאן יודעים לעשות פרויקטים גדולים, רק צריך להתגייס".

"כריתה של עץ גדול וחי היא סוג של רצח"

את מדברת על שתילת עצים, אבל בישראל יש כריתת עצים מסיבית, בעיקר עבור בנייה חדשה.
"כריתה של עץ גדול וחי היא סוג של רצח. אין לו הגנה על פי חוק, והוא לא יודע לזעוק. הגישה כלפי כריתה צריכה להיות מאוד מאוד נוקשה. יש לנו היום תצלומי אוויר מסודרים של כל מקום וכלים מתקדמים, והם יכולים לאפשר לנו לנטר ועקוב אחרי כריתות עצים. זה צריך להיכנס למערכת אכיפה שלטונית. החקיקה בעניין הזה חלשה ועלובה, וגם הוחלשה בתיקון 101 בחוק התכנון והבנייה. צריך לתקן את החקיקה ולייצר נהלים ברורים.

"בפרויקטים של תמ"א 38 צריך לדאוג שבחצרות לא יורידו את העצים, ואם כבר כורתים, יפצו הרבה יותר. צריך לייצר תקנים שיבהירו כמה עצים צריך בתוכנית, בדיוק כמו שיש תקני בריאות. למשל: עץ לכל תושב בתוכנית התחדשות עירונית, שתחייב את היזמים. זה צריך לבוא יחד עם מקל חזק מאוד של אכיפה נגד כריתות ונוהלי הגנה על עצים בתקופת ביצוע. צריך לחייב בתוכניות לנטוע עצים כך שיעשו צל לרחוב. זה גם עניין של חינוך; אם פעם דיברו איתנו על פרחי בר, אז עכשיו צריך להסביר לאנשים כמה זה רע וכמה נזק הם גורמים כשהם כורתים עץ: הם מזיקים למערכת הביולוגית, מורידים את ערך הדירות, ומונעים צל".

ד"ר רוזנפלד חושב שגם שותלים היום עצים חדשים, לא עושים זאת נכון: "הנפח של החופה של העץ הוא די דומה לנפח של השורשים למטה. כשנטעו את הפיקוסים של תל אביב, לא שמו להם שום מגבלה ולכן הם הגיעו לכאלה גבהים. היום, במדרכה ברוחב שלושה מטרים, שמים את העץ בתור קוביית בטון של מטר על מטר על מטר, שסוגרת אותו אפילו מלמטה, ואז אין לעץ מקום לחיות. היום יש יוזמה של משרד החקלאות לשינוי מבני השתילה לשימוש בתעלות שמאפשרות לשורשים להתרחב.

"בעיה אחרת היא שהמדרכות עשויות מחומרים אטומים. בואו נעשה אותן מחומרים מחלחלים, כדי להוסיף לעצים מים לפחות בחורף וגם לחסוך בהצפות. צריך לחשוב על עצים שמותאמים, כמו חרוב. עם מנות מים טובות בשנים הראשונות הם צומחים די מהר ויכולים לתת צל טוב, לא כמה עלים דקיקים". 

 צומת עזריאלי בתל אביב. רחוב רחב ללא טיפה של צל / צילום: Shutterstock

זווית אחרת: אפליקציה לצל

בעיריית ברצלונה החליטו לעזור לתושבים, ולשרטט באפליקציה מיוחדת את מסלולי ההליכה המוצללים ואת מיקומן של ברזיות מים. מעין וייז להולכי רגל, שמסייע לדרי העיר להתחמק מהשמש הקופחת.

בישראל, אפילו אפליקציה כזו אינה אפשרית כרגע, משום שאין בנמצא די מידע על הצל. ד"ר אריה רוזנפלד, מייסד חברת אקולו-גיס המתמחה בנושאי שמירת טבע וניתוח מערכות אקולוגיות, עשה עבור משרד החקלאות פרויקט שבו ניתח צילומי אוויר ומודלים טופוגרפיים ומיפה את הצל של העצים וגם של הבניינים. "פניתי לכמה עיריות להציע להן פרויקט כזה, אולם ללא הצלחה. יש עיריות שבחרו למפות את העצים בכלים קרקעיים, אבל אני הצעתי כלים אוויריים כי אז אפשר למפות גם את הבניינים והצל שהם מטילים. אני רואה את זה כבסיס נתונים בסיסי לניהול המצאי של הצל בעיר. "יש ערים כמו סיאטל או ניו יורק שיש בה 7 מיליון עצים וכולם ממופים.

"כמעט אף פעם אין 100%, אבל אם עכשיו צריך ללכת 500 מטר בתל אביב, אם היינו מגיעים ל-60% צל זה היה טוב, אבל יהיה קשה להגיע לזה. בתל אביב, בשדרות ששמרו בהן את העצים, או בצפון העיר, אפשר לעשות את זה. בדרום תל אביב - אי אפשר. אגב, מחקרים מראים שבאזורים עשירים יש יותר עצים, וכשאתה מכניס עצים לתוך אזורים עניים זה משנה את האווירה, מקטין את הפשיעה, משפר את איכות החיים של התושבים. קשה לקשור את זה כסיבה ותוצאה אבל יש קורלציה".