בג”ץ טעה כשביטל את מניעת פרס ישראל מפרופ' גולדרייך

שר החינוך לשעבר יואב גלנט החליט להימנע מהענקת פרס ישראל לפרופ' עודד גולדרייך. לאחרונה בג"ץ פסק כי החלטת השר בטלה. פסיקת בג"ץ לוקה לדעתי בכשל הגיוני ומשקף מסקנה משפטית-ציבורית מוטעית.

תקנון פרס ישראל קובע כי הפרס יינתן למי שוועדת שיפוט של מומחים המליצה עליו (כאן ולהלן לשון זכר גם לשון נקבה במשמע) ושהמלצתה אושרה בידי השר. המלצת ועדת השיפוט אינה טעונה אשרור מקצועי. אולם בהינתן שהשר אינו "חותמת גומי", צריך לומר ששיקול-הדעת שלא לאשר המלצת בחירה של ועדת השיפוט, אף על-פי שהוא מצומצם בהיקפו, מתמקד בשיקולים ציבוריים-חוקיים לבד ממקצועיים.

דפוס חשיבה זה הדריך את השר גלנט. הוא גרס כי חרף ההתאמה המקצועית של גולדרייך, התנהלותו בקריאה לחרם על אוניברסיטת אריאל שומטת את הבסיס החוקי-ציבורי לאישור ההמלצה.

שלושת שופטי בג"ץ והיועץ המשפטי לממשלה בחוות-דעת שהוגשה לבית המשפט, עטפו במלל ארכני סוגיות שאינן ממין העניין הנדון והחטיאו את השלכותיה של הנקודה המרכזית.

הכול מסכימים שהשקפות, אמונות ודעות שביטויין מצוי בתוך ד' אמות החוקיות אינן יכולות לבוא בגדר שיקולי השר שלא לאשר מועמדות לפרס. לא היה כל צורך לדון בכך ולתאר את עשרות הפניות לבג"ץ בניסיון לפסול מועמדים על בסיס התבטאויות, גם קשות ונלוזות, שעיקרון חופש הביטוי סובל אותן.

סוגיית הפרס לגולדרייך אינה נוגעת לחופש הדעה, האמונה, ההשקפה והביטוי. היא נוגעת להתנהלות מעשית פעילה פסולה על-פי החוק.

השר השתית את החלטתו גם על הבעות תמיכה שונות של גולדרייך בתנועת ה-BDS. הבעת תמיכה בתנועה זו אפשר שהיא חורגת מן התחום המוגן על-ידי עיקרון חופש הביטוי, אולם היועמ"ש ובית המשפט, בהנמקה פתלתלה ובהיסמכות על אמירה בעלמא של גולדרייך שאיננו תומך ומעולם לא תמך בתנועה זו, שללו הבעות תמיכה אלה כבסיס ל"שיקולים חיצוניים" לפסילת המועמדות לפרס. לו יהי כן.

עד הנה תפל. העיקר הוא שפרופ' גולדרייך גם עשה מעשה. בראשית 2021 הוא חתם על עצומה שהיא "תזכורת" וקריאה לאיחוד האירופי להפסיק שיתופי-פעולה של מוסדות או תוכניות הקשורים לאיחוד האירופי עם אוניברסיטת אריאל. קריאה כזו באה בעליל בגדר החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם ("חוק החרם").

היועמ"ש והשופטים היו מודעים לכך שקריאה לחרם על אריאל כמוסד במערך האקדמי של מדינת ישראל איננה "הבעת דעה" או ביטוי להשקפה או לאמונה. זהו מעשה פעיל ופסול. הפסלות אינה פלילית. חוק החרם - כלשון בית המשפט - "מטיל אחריות נזיקית ושולל הטבות מנהליות מסוימות" (באורח מגמד את משמעויות החוק הודר פירוט שמראה ששלל ההטבות הללו הן מן המדינה, וששר האוצר מופקד על ההחלטה לשלול אותן). 

השופטים קיבלו את חוות-הדעת של היועץ המשפטי שהקריאה לאיחוד האירופי עשויה לבוא בגדרה של קריאה לחרם על אוניברסיטת אריאל, וככזו היא פסולה על-פי חוק החרם, וחומרתה מרובה; אולם קפצו כמוצאי שלל רב על השקפת היועץ המשפטי שקריאה יחידה זו כשהיא לעצמה ובנסיבותיה אינה "עוצמתית" די הצורך להוות שיקול-דעת חיצוני חריג לשלילת הפרס. בכך נעוץ עיקר המשגה שנפל מתחת ידי בית המשפט.

בשנת 2013 ניצבה ממשלת ישראל בצומת החלטה קשה. על הפרק עמדה אפשרות ההצטרפות לתוכנית האיחוד האירופי לשיתוף-פעולה בינלאומי במחקר ופיתוח - Horizon 2020. האיחוד רצה בשיתופה של מדינת ישראל בתוכנית. המדינה רצתה בכך בכל מאודה. אולם האיחוד לא הסכים לשיתוף-פעולה מחקרי עם מוסדות אקדמיים שממוקמים בשטחי איו"ש.

שרים (למשל שר החוץ דאז אביגדור ליברמן והשר זאב אלקין) וחברי כנסת רבים התנגדו לחתימת ההסכם בתנאי ההחרגה הנזכרת. הקהילייה המדעית הישראלית הזהירה כי אם ישראל תיוותר מחוץ להסכם, המדע הישראלי יוסג דורות לאחור. ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, בתמיכה של השר כתוארו אז נפתלי בנט, הבין שבלי ההסכם אין תוחלת למדע בישראל, ובאין מדע אין מדינה.

לפיכך נחתם הסכם פשרה מסוים (שהגביל מאוד שיתוף-פעולה מדעי עם אוניברסיטת אריאל כמוסד), וישראל הצטרפה ל-Horizon 2020. שיתופי-הפעולה הבינלאומיים במחקר ובמשאבים למימון מחקר מדעי הם עורק החיים של מוסדות המדע. ההסכם הנחיל קדמה למדע בישראל. אוניברסיטת אריאל נדונה לנסיגה לאחור.

חלפו שנים. אוניברסיטת אריאל קיימת ומתקדמת. לעודד גולדרייך לא הספיק עצם ההסכם עם האיחוד האירופי. הוא פנה (יחד עם מאות בני עלייה אחרים) בעצומה אל האיחוד האירופי להדק את החרגת אריאל (בלשון בית המשפט: "נטען [בעצומה] כי האיחוד האירופי מעניק לגיטימציה למוסדות אקדמיים ישראליים הפועלים בהתנחלויות לא-חוקיות בשטחים ואינו עומד בכללים שהוא עצמו קבע. הלכה למעשה, יש בעצומה זו קריאה לאיחוד האירופי להפסיק שיתופי-פעולה של מוסדות/תוכניות הקשורים לאוניברסיטת אריאל"). גולדרייך וחותמי העצומה, כמדומה לי, נזקקו ל"וידוא הריגה".

היועץ המשפטי ושופטי בג"ץ הם משפטנים מובהקים, וכמאמר הרמב"ם, "בעלי דעה מרובה יודעים קצת משאר חכמות...". אלא שנשגבה מבינתם המשמעות העוצמתית האדירה של קריאה אחת ויחידה של מאות אנשי מדע להחרים מוסד מדעי. אלף "הבעות דעה" קיצוניות להחריד לא ישוו לאבחת חרם על מוסד מדעי אחת.

השופטים כתבו כי "קשה להלום כי איש אקדמיה ישראלי, שפועל במסגרת האקדמיה הישראלית ונהנה מחסותה, ישתתף בקריאה לחרם על האקדמיה בישראל. מצב מעין זה הוא בבחינת אבסורד שקשה להעלותו על הדעת". לשכל הישר הידד. האם הענקת פרס ישראל, האבן הראשה של פרסי מדינת ישראל, מידי ממשלת ישראל, למי שקרא לחרם על מוסד אקדמי, בשר מבשרה של האקדמיה הישראלית, הוא תֶפֶל תִפְלוּת שניתן להולמו?

הכותב הוא סגן נשיא (בדימוס) של בית המשפט המחוזי תל אביב, חבר סגל בכיר באוניברסיטת אריאל ויועץ מיוחד למשרד עורכי הדין AYR - עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות'