במאבק בקורונה, אי אפשר לסמוך רק על רצון טוב וערבות הדדית

גם בלי לערוך סקר ולמצוא מדגם מייצג, אני יכולה להבטיח שקרוב ל-100% מהציבור אינם מרוצים ממגפת הקורונה. ממש תמימות דעים, אף אחד לא מקדם בברכה את המחלה הזו שהתנחלה בחיינו ולא מראה סימני עזיבה. אבל לגבי מה לעשות איתה, הדעות חלוקות.

יש את הצובעים את הקורונה בשקוף - טוענים שהנגיף לא כל כך נוראי, שלא צריך להתחסן, ושיהיה בסדר. יש את הצובעים אותה בשחור - דורשים סגר, וסגירה של נתב"ג. כמי שחוקרת קבלת החלטות רפואיות, אני רואה הרבה הקבלה בין הקורונה לבין מחלות כרוניות: צריך להיזהר, כלומר אין מקום להעמיד פנים שהחיים רגילים, אבל אפשר לחיות עם המחלה, ולא הכל שחור. אלא מה, במחלה כרונית, כל אדם דואג לעצמו, ואילו בקורונה הכרונית הזו, יש צורך בהתגייסות של כלל החברה ובהקפדה של כולנו. מה שכאן בישראל, לא ממש קורה.

אז מה אפשר לעשות? מאחר וכולנו שילמנו, מי יותר ומי פחות, את מחיר הסגרים - בבדידות, בקושי כלכלי, ועוד, להערכתי, צריך להטיל הגבלות נוספות שיגנו על כולנו, על מנת להימנע מסגר קריטי נוסף. קוראים לזה תו ירוק. יש הקוראים לזה ערבות הדדית. כי מי שעוטה מסכה מגן על עצמו, עליי, ועל הורים והסבים שלנו. זה נשמע מובן מאליו. אבל המציאות מאוד רחוקה מכך.

אי אפשר לאחוז במקל משני קצותיו

יש המצפצפים על הערבות ההדדית. אנחנו תלויים זה בזה, וזה לא פשוט ומעלה דילמות אתיות. כאן ובעולם כולו. אנשים לא אוהבים שמגבילים את חירותם, במיוחד לא האמריקאים. אבל לוחמי החירות הדגולים לא עוצרים לרגע לחשוב איך החירות שלהם - לא להתחסן, לא לעטות מסכה - פוגעת בחירות של אחרים. מאוד פוגעת אפילו. ופוגעת גם בהם עצמם. בימים האחרונים התפרסמה בטוויטר אחות אמריקאית ששני הוריה הלא מחוסנים, ועם מחלות הרקע, נפטרו ממש עכשיו בהפרש של שלושה ימים זה מזה, והיא עדיין מסרבת להתחסן. "מפריעה לי השיפוטיות", היא אומרת.

בתי החולים מדווחים שמי שלא מחוסנים נוטים הרבה יותר לחטוף את הקורונה באופן קשה, והפער בין המחוסנים ללא מחוסנים בחומרת המחלה עולה ככל שהגיל עולה. אי אפשר לאחוז במקל משני קצותיו - לנפנף בחירות שלך, לזלזל בבריאות הזולת ובאפשרות לקיים במדינה חיים תקינים ככל האפשר, וגם להתנהל בלי שמישהו ישפוט אותך על זה.

אי אפשר לתת לאנשים לבחור מה שנכון להם, ולקוות לטוב. ארצות הברית, המדינה שדוגלת בחירות אישית יותר מכל, לפתע מבינה שאי אפשר לסמוך רק על רצון טוב וערבות הדדית. האמריקאים מתחילים לחייב חיסונים. בקמפוסים מסוימים, לעובדי מדינה, ולאנשי מקצועות הרפואה.

לסיכום, יש בארץ מיליון אנשים זכאי-חיסון שבחרו לא להתחסן. הם מסכנים את עצמם, מאחר ואחוז האשפוזים גבוה הרבה יותר אצל הלא-מחוסנים, והם מסכנים את כולנו, גם בהדבקה, וגם בשיתוק של המדינה, אם מספר המאומתים, החולים קשה, המונשמים וחלילה המתים, יעלה.

אין כאן בחירות קלות. אין נוסחאות קסם או זבנג וגמרנו, גם אם נשטוף ידיים במשך 20 שניות (וחשוב לשטוף ידיים!). אנשים לא מצטיינים בלשמור על בריאותם, כולל במחלות כרוניות מאוד מוחשיות כמו סכרת, שאי הקפדה בהן על משטר עלולה לעלות לאנשים בהרגשה רעה, עיוורון, וכריתת איברים. רופאים לא יכולים להכריח אותנו לשמור על בריאותנו. אבל המדינה יכולה לחייב אותנו להתנהל נכון, כדי שנמשיך לחיות כאן באופן סביר ככל האפשר, לצד הקורונה. לא שקוף, לא שחור - ירוק.

הכותבת היא פרופסורית מן המניין בפקולטה למנהל עסקים וראש המכון לחקר קבלת החלטות רפואיות בקריה האקדמית אונו