הדרך המהירה לגיהינום: מסע לאורכו של הכביש הקטלני ביותר באפגניסטן

בינואר 2021 התפרסמה במגזין הרולינג סטון כתבה נבואית ומצמררת על התפוררותה של אפגניסטן בשלהי הכיבוש האמריקאי. היא מובאת כאן כלשונה.

בוקר יום שלישי, השעה עשר כבר חלפה, וזריפה גפארי מאחרת לעבודה. שישה ימים בשבוע היא נוסעת מביתה שבקאבול למַיידן שָר, הבירה המאוימת של מחוז ורדכ, שם היא מכהנת כראשת העיר האישה הצעירה ביותר במדינה.

המשרד שלה הוא במרחק 48 ק"מ בלבד מדרום־מערב לבירת אפגניסטן, אבל כדי להגיע לשם היא צריכה לנסוע בכביש 1, יצירת מופת אדירה של ארצות-הברית שהייתה מוכרת פעם כסימן הבולט יותר למחויבותה לשקם את אפגניסטן אחרי עשורים של מלחמה.

 זריפה גפארי - ראשת עיר, מהראשונות באפגניסטן / צילום: Associated Press, Carolyn Kaster

17 שנים אחרי שהושלמה בנייתו, הכביש הוא סמל מובהק לכישלונותיה של ארצות-הברית - מכתשים שפערו בו מטעני צד מקשים את התנועה, והוא נתון תחת מתקפות בלתי פוסקות של הטליבאן, ששב להשתלט על המדינה. "בכל פעם שאני יוצאת מהבית, אני חושבת שהנסיעה הזאת עלולה להיות האחרונה", אומרת גפארי. "הכביש המסוכן הזה עלול לחרוץ את גורלי".

בפאתי קאבול אנחנו עוקפים גשר שהתמוטט לאחרונה. האספלט מתחיל להתפורר, והמכוניות בארבעה נתיבים עמוסים מנסות להשתלב במה שנשאר מהכביש הדו־מסלולי. רכב השטח ממוגן הירי של גפארי נקלע למצב מסוכן: משאיות מאגפות אותו מצד אחד ונהגי מכוניות חסרי סבלנות מצדו האחר. הנהג של גפארי עוצר בחריקת בלמים, קופץ מהרכב עם קלשניקוב על כתפו כדי לפנות נתיב בתוך הפקק, ומשאיר את ראשת העיר ללא הגנה.

"הטליבאן אוהב להתחבא בין העצים ובבתים לאורך הכביש ולתקוף", אומרת גפארי וסוקרת את הנוף הנשקף מחלונות הרכב המנוקבים מקליעים. "הכול יכול לקרות פה". מאז הפכה לראשת עיר, אחת מהראשונות באפגניסטן, ניסו כמה פעמים להתנקש בחייה.

 חייל אפגני בעמדת שמירה על הכביש המהיר, מצפון לקאבול. מה שהוכתר כ''דרך לעתיד של אפגניסטן'' זכה לכינוי ''דרך המוות'' / צילום: Reuters, Mohammad Ismail

באחד הניסיונות, שהתרחש במרץ, ריסס חמוש בירי את מכונית הטויוטה הקטנה שלה בקאבול, והכדורים חלפו רק סנטימטרים ספורים מראשו של ארוסה. אחרי חודשים של התעלמות מבקשותיה נענתה לבסוף הממשלה המרוששת והעמידה לרשותה רכב משוריין. "אם לטליבאן תהיה הזדמנות, הוא ללא ספק יהרוג אותי. אני ברשימה השחורה שלו".

גפארי, רק בת 27, אישה צנומה ומרשימה העוטה על ראשה צעיף כחול כהה ומרכיבה משקפי ראייה גדולים, היא עדות מרשימה לדרך הארוכה שעשו הנשים באפגניסטן מאז הפלישה האמריקאית ב־2001 והפלת שלטון הטליבאן.

כילדה היא למדה בבית ספר סודי לבנות. אחרי ששלטון הטליבאן נפל היא שגשגה, השלימה תואר בכלכלה והקימה במימון אמריקאי תחנת רדיו המיועדת לנשים בוורדכ. ב־2018 בחר בה הנשיא אשרף גאני מבין 137 מועמדים - כולם גברים - כראשת העיר מיידן שר, בירת המחוז בעל החשיבות האסטרטגית שגובל בקאבול, שם הטליבאן נהנה מתמיכה. "היו לי רק הכישרון וההשכלה", אומרת גפארי. "שום דבר אחר".

אבל ההימור היומי הכבד שגפארי נוטלת כדי להגיע לעבודה בעיר אלימה הקרובה כל כך לבירת אפגניסטן ממחיש את המשבר הכבד העובר על הממשלה. נכון לכתיבת שורות אלה הטליבאן שולט כמעט בחצי מהמדינה, ובכללה חלקים נרחבים מכביש 1, וצובר תאוצה ופופולריות בזכות הסכם השלום שחתמה איתו ארצות-הברית בפברואר 2020.

תמורת הבטחה מעורפלת לצמצם את פעולות האיבה ולא לתת מחסה לארגוני טרור כמו אל־קאעידה התחייב ממשל טראמפ להסיג את כל החיילים האמריקאים עד הקיץ. בחודשים שעברו מאז הגביר הטליבאן את מתקפותיו. לפי ארגון שמבקר את הממשל האמריקאי, התקפות נגד אזרחים וחיילים אפגניים עלו ב־50% ברבעון השלישי של 2020.

כביש 1 בוורדכ - העורק הראשי של הממשלה להעברת סחורה וכוחות צבאיים - נתון תחת מתקפות מרוכזות. רכבי האמר מפלצתיים של הצבא האפגני שניזוקו ממטעני צד מנקדים את הגבעות של מיידן שר, שאליה אנחנו מגיעים לבסוף שעה ויותר אחרי שיצאנו מקאבול. בנייתם של מסגד חדש ופארק שעשועים לילדים שיזמה ראשת העיר הוקפאה.

אנחנו חולפים על פני כיכר תנועה ובה שלט חוצות ענק שתמונתה של גפארי מתנוססת עליו ונכנסים אל מאחורי חומת בטון בגובה 3.5 מטר המקיפה את מתחם הממשל. ראשת העיר יכולה לנשום לרגע. היא מתיישבת במשרדה ולא מרימה את ראשה מערמת המסמכים שהיא חותמת עליהם, אפילו כשהראשונה במקבץ רקטות נופלת בקול רעם במרחק לא רב משם.

היא חייבת לעזוב את העבודה בשלוש בצהריים בכל יום כדי לא להיקלע לתנועה כבדה שעלולה לעכב אותה על הכביש המהיר עד אחרי החשכה. כעבור כמה שניות נשמע פיצוץ נוסף, קרוב יותר למתחם. "יש מחסומים של הטליבאן קילומטרים ספורים מהמשרד שלי, אבל אני מוגנת פה בזכות כוחות הביטחון", היא אומרת בעליזות. "הם גורמים לכל אישה וגבר במדינה הזאת להרגיש מוגנים".

 חייל אפגני שומר במוצב על הכביש, ליד מיידן שר. הטליבאן קנה לו הרבה תומכים באזור / צילום: Reuters, Mohammad Ismail

גפארי אמנם מפגינה אומץ לב ותעוזה, אבל כדאי לזכור שמדובר בפוליטיקאית. לא כך חשים האזרחים בכפרים הנצורים לאורך הכביש המהיר, הלכודים בין חמושים לבין כוחות של הצבא האפגני, שלטענתם יורים ללא הבחנה על בתיהם במאמץ נואש להדוף את האויב.

במסדרון מחוץ למשרדה של גפארי קורא לי איש בעל זקן מאפיר. הוא מוביל אותי לקבוצה של זקני שבט מהכפר דוראני המחכים לשטוח את טענותיהם בפני ראשת העיר. הם מאשימים את צבא אפגניסטן במות יקיריהם בחודשים האחרונים בשל פעולות תגמול פזיזות.

"קרעו את הגופה של אשתי לחתיכות", אומר מוחמד אג'אן, מתדלק, "אספתי את כל חתיכות הבשר בידיים שלי". "ירו לבן שלי בראש", אומר מוחמד אנוואר, אחד משכניו.
"איבדתי אחיין", מהנהן פארוק, האיש שקרא לי אליו.

אבדול באקי, בעל חנות שידו יושבת רפויה על מתלה בשל פצע ירי, מתאר בקול שקט את התקרית האחרונה. יומיים קודם לכן נפצעו ארבעת ילדיו של בן דודו מרקטה שירה לכאורה צבא אפגניסטן. "הם היחידים שיש להם נשק כזה כבד", מתערב אג'אן. בהיעדר חדרי טראומה ראויים בוורדכ הובהלו הילדים לניתוח בבית החולים בקאבול. אמם של הילדים, שעשתה כביסה מחוץ לבית, נהרגה במקום, אומר באקי. "קברנו אותה אתמול".
למרות הטרגדיות האלה זקני השבט שאני מדבר איתם תומכים ללא עוררין בשלטון המרכזי, גם אם איבדו כל אמון ביכולתו להגן עליהם. "איך הם יכולים להגן עלינו?" שואל אנואר. "הם לא יכולים להגן אפילו על עצמם".

20 שנים עברו מאז נכנסה ארצות-הברית למערכה באפגניסטן, והנושא כבר מזמן ירד מהכותרות ברחבי העולם - עד השבוע. כשההיסטוריונים מבקשים להעריך את מחירה של המלחמה הארוכה בתולדות ארצות-הברית ולהבין כיצד היא נכשלה, הם מדברים באופן בלתי נמנע על הכבישים: כ־16 אלף ק"מ של כבישים ודרכים צדדיות שנבנו, נסללו מחדש ותוקנו באזורים עוינים בצד האחר של העולם במחיר אסטרונומי על חשבון משלם המסים האמריקאי, בזמן שהתשתיות המתיישנות ברחבי ארצות-הברית הולכות ונזנחות.

ב־2001 היו בכל אפגניסטן פחות מ־80 ק"מ של כבישים סלולים. כביש טבעת באורך 3,200 ק"מ, המחבר בין ערים ראשיות שהתחילו לסלול הסובייטים בשנות החמישים, נשחק ונהרס במשך עשורים של מלחמה והזנחה.

 מסע לאורכו של הכביש הקטלני ביותר באפגניסטן / צילום: Associated Press, Gulabuddin Amiri

הממשל האמריקאי ושותפיו בנאט"ו האמינו שכביש טבעת חדש ומשופר - כביש 1 - יניח את היסודות למדינה מתפקדת, יקל את תנועת המסחר וכוחות הצבא, יגביר את הביטחון ב־34 מחוזות וישיב לעבודתם אנשים שעייפו ממלחמות.

יותר משליש מהאוכלוסייה באפגניסטן חיה ברצועה שבין קאבול לקנדהאר, מה שהופך אותה לעורק חיים מרכזי. במדינה המחולקת פחות או יותר בין ההזארים, הטאג'יקים והטורקמנים בצפון והפשטונים בדרום, שמהם צמח הטליבאן - התקווה הייתה שהכביש המהיר שאורכו 480 ק"מ יעזור לחבר בין חלקי הארץ השסועה הזאת. כמה מהר היא נגוזה.

במשך כמה שבועות באוגוסט 2020 הסתובבתי בכביש 1 בין קאבול למיידן שר ובחלקים מנפת סיידאבאד, הגדולה שבמחוז וורדכ ושטח היערכות לתקיפות צבאיות סביב קאבול. לאורך מאות קילומטרים - ובפגישות עם אנשי טליבאן, אנשי צבא אפגנים ואזרחים שנקלעו לקו האש - נחשפת האמת העגומה: עמוד השדרה של מבצע הבנייה בהובלת ארצות-הברית שבור ללא תקנה.

בדרך הייסורים הזאת בין חיים למוות אנשים נוהגים בפחד ובמועקה, ואנשי צבא אפגנים מטוּוחים ללא שום סנקציות. מה שהיה אמור להקל את חייהם של האפגנים ולחקוק בבטון את המורשת של ארצות-הברית באפגניסטן הפך לסיפור על בזבוז משווע והזדמנות שהוחמצה.

לפני 20 שנה החלה בניית הכביש באופטימיות ובתקווה. בשלהי 2002 שכרה הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי את קבוצת לואיס ברגר, חברת הנדסה מניו ג'רזי, לנהל את הפרויקט בעלות משוערת של 300 מיליון דולר, והבית הלבן הכריז על 2003 כעל תאריך היעד לסיום הפרויקט.

אבל התוואי של הכביש העובר בין בתרונות המשמשים למארב העמיד בסכנה מיידית מהנדסים ומאות פועלים והפך אותם למטרות נוחות. במשך שלושה חודשים בשלהי 2003 נחטף קבלן משנה טורקי של קבוצת לואיס ברגר, אחר נורה ושני פועלים הודיים נחטפו; שני מפקחים אמריקאים שרדו מתקפה ליד קנדהאר שבה אחד מהם נורה בראשו.

על פי אנדרו נטסיוס מהסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי, 40 אנשים נהרגו במהלך סלילת כביש 1 ב־2003. "שילמנו על בניית הכביש לא רק בדולרים ובסנטים, אלא גם בדם", הוא כותב בדוח הפרויקט. "מספר הקורבנות היה חסר תקדים".

אף על פי כן הושלמה הנחת שכבת האספלט הראשונה כמתוכנן, וזמן הנסיעה בין קאבול לקנדהאר התקצר מ־18 שעות לשש בלבד. בטקס שנערך בדצמבר גזר נשיא אפגניסטן חמיד כרזאי סרט במספריים מצופים זהב. "היום הוא אחד הימים הטובים בחיינו", הכריז. "אנחנו בונים את אפגניסטן מחדש ומשיבים לעצמנו את כל מה שהשתוקקנו לו - כמו כל אדם אחר בעולם המתורבת".

אלא שבאותם ימים היה ממשל בוש טרוד במלחמה עם עיראק. קצינים מיומנים ומשאבים חשובים הופנו אליה ברגע מכריע בקונפליקט. "נוצר ואקום אדיר ברגע שכל אנשי הצבא המנוסים עזבו את אפגניסטן", אומר קצין בכיר בצבא ארצות-הברית שנשלח משם לעיראק.

מרגע שהטליבאן סולק נוצרה "הזדמנות לדחוק בממשלת אפגניסטן לחזור ולשלוט באזורים שמחוץ לערים הגדולות", אומר ריצ'רד באוצ'ר, עוזר מזכיר המדינה לשעבר, שגיבש את מדיניות ארצות-הברית באפגניסטן בשנים 2009-2006. "נכשלנו בכך גם כי התמקדנו בעיראק וגם כי חשבנו שנצליח לעשות הכול במקביל".

בוואקום הביטחוני שנוצר החל הטליבאן להתחזק ולתקוף את כביש 1. מתקפות על צוותים של קבוצת לואיס ברגר התגברו - בין השאר בגלל תלונות שהחברה לא שוכרת עובדים מקומיים ולא מתייעצת עם זקני השבט, כך סיפרו לי גורמים רשמיים באפגניסטן.

בפברואר 2004 ירו חמושים במסוק של הקבוצה. הטייס נהרג ושלושה עובדים נפצעו. בה בעת עוד ועוד נהגים בכביש נעצרו באיומי אקדח ונשדדו, ועובדים אפגנים הוצאו להורג לעתים קרובות בצדי הדרך.

 חייל אפגני שומר במיידן שר. הכביש רצוף עשרות מכתשים שיכולים לבלוע את המכוניות הנוסעות / צילום: Reuters, Mohammad Ismail

הטליבאן עשה מאמץ מיוחד לפוצץ משאיות דלק ואספקה המשרתות את בסיסי הצבא של נאט"ו בבגראם ובקנדהאר. באחת ההתקפות הידועות לשמצה ב־2008 במחוז גאזני הופצצה שיירה של יותר מ־40 משאיות ועלתה בלהבות. "הכביש היה בית קברות לכלי רכב", אומר הקצין האמריקאי הבכיר, שחזר לאפגניסטן אחרי ששירת בעיראק. "ניסינו לשלוח אנשי לוגיסטיקה שיזיזו במהירות האפשרית את שרידי המשאיות מהכביש", אבל בשל כל התקריות האלימות "הן שכבו שם במשך חודשים".

אחרי שאובמה נבחר לנשיאות ב־2008 חזרה מלחמת אפגניסטן לכותרות. הזרמה של כוחות צבאיים למדינה עד לשיא של יותר מ־100 אלף חיילים אמריקאים לוותה במימון של מיליארדי דולרים לטובת חיזוק כוחות הביטחון האפגניים. לאורך כביש 1 נבנו בסיסים של צבא אפגניסטן, ויחידות שיטור על אופנועים הוקמו כדי לפטרל בכביש. על פי המורדים העיראקים, בין 2008 ל־2009 הוכפל השימוש של הטליבאן במטעני צד, והם הפכו לגורם המוות מספר אחת בקרב אנשי צבא אמריקאים באפגניסטן.

"הם הרסו את הכבישים ולא הפסיקו לתקוף", מספר מוחמד חאלים פידאי, מושל וורדכ ב־2012-2008. "מהו חטאו של הכביש? שהוא שייך לכולם!". כשהוא נכנס לתפקידו, התייצבו חמושים במחסומים לאורך כביש 1, 500 מטר בלבד מהמתחם שלו במיידן שר. בזמן שאלפי חיילים אמריקאים נוספים נכנסו למדינה, אומר פידאי, הממשלה יכלה להרחיב את השפעתה ולגייס מקומיים שיאבטחו ויתחזקו את הכבישים הראשיים ויבנו מחדש את מרכזי המחוזות.

ההתקדמות נבלמה מהר מאוד. תחת ממשל אובמה קיצצה הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי את תקציב בניית הכבישים. היא גם סירבה לממן את עבודות התחזוקה של הממשלה בטענה שזו אינה מסוגלת להשלים את המטלות הבסיסיות ביותר.

"חוסר ההמשכיות של הפרויקטים האלה גרם לאנשים לאבד בהם אמון", אומר פידאי. "כשאתה לא תומך באנשים, הם הופכים למובטלים וחוזרים לזרועות הטליבאן". ב־2012 היו יותר מ־200 פיצוצים של מטעני צד ויותר מ־300 מקרי ירי בכביש 1, בערך מתקפה אחת לכל קילומטר וחצי של אספלט בין קאבול לקנדהאר. מה שהוכתר פעם כ"דרך לעתיד של אפגניסטן" זכה לכינוי "דרך המוות".

שלושה קילומטרים מדרום למתחם הממשל משמש המוצב המשטרתי "סלע שחור" כקו ההגנה הראשון של העיר: קירות בטון ושקי חול ניצבים בכניסה לכביש 1. "אם הטליבאן יכבוש את המוצב הזה, הוא למעשה יכבוש את כל מחוז וורדכ", אומר קפטן סרדרוואלי סטניקזאי, מפקד מוצב הסלע השחור.

הצוות שלו מונה 20 איש בלבד, שחמושים רק בקלשניקובים ובכמה מקלעי קלשניקוב, והוא מספר שהטליבאן יורה עליהם ברובי צלפים עם כוונות לראיית לילה מתוצרת ארצות-הברית, שהארגון הצליח לשים עליהם את ידיו. "היה עדיף שהאמריקאים עדיין היו כאן", הוא אומר. "אנחנו כמו אנשים עיוורים שנלחמים. אנחנו לא יכולים לראות אותם, אבל הם יכולים לראות אותנו".

סטניקזאי תפס פיקוד על המוצב שפיקד עליו קודם לכן אביו, קצין משטרה שנרצח במארב של הטליבאן. הוא מספר שאיבד ארבעה מאנשיו מאז הגיע למוצב ב־2019. האחרון - הסגן שלו - נהרג שלושה שבועות קודם לכן, כשכדור של צלף פגע בראשו; ערימת אבנים מסמנת את הנקודה שבה נפל. הקירות הפנימיים בבונקר של הקצין מחוררים מקליעים בגובה הראש. "אנחנו מנסים לגנוב כמה שעות שינה במשך היום כשאפשר, ונשארים ערים כל הלילה כדי לשמור על המוצב", אומר הקפטן.

אני יוצא אחריו לנקודת תצפית המציעה נוף פנורמי, פסטורלי ומאיים בעת ובעונה אחת. מאחורינו ניצב בניין מודיעין צבאי שנהרס בפיצוץ של מכונית תופת, שנהרגו בו יותר מ־40 קצינים. מולנו משתרע עמק ירוק מלא בפרדסים שמוקף עצי צפצפה הנמתח עד ההרים.

"הטליבאן שולט בכל זה", אומר סטניקזאי ומניף את ידו. "הם יורים עלינו משם", הוא מוסיף ומצביע על שני גברים שהולכים בשדה, איכרים ככל הנראה. אני שואל אם הוא מפחד מפלישה. "ברור!", הוא אומר. "זה מדאיג אותנו יום ולילה".

ואכן, זמן קצר אחרי שאנחנו מתחילים לעשות את דרכנו חזרה לקאבול, כמה מאנשיו שבדיוק עושים את דרכם חזרה ממרכז העיר נקלעים למארב בחלק הקצר והחשוף של כביש 1, בין המוצב למתחם הממשל. המתקפה החלה כשמטען צד התפוצץ בתעלה שחלפנו על פניה פעמיים באותו היום. איש לא נהרג, אבל קרב היריות נמשך יותר משעה.

אחיזתו ההולכת ומתרחבת של הטליבאן באזורים הנידחים של המדינה הגביר את הצורך להגן על הפועלים הסוללים את כביש הטבעת תחת מתקפות בלתי פוסקות, ואילץ את צבא ארצות-הברית וקציני CIA להשקיע עוד ועוד כספים בשותפות שהפכה לא רצויה בשנים האחרונות.

מצביאים, פקידי ממשל, אנשי דת בולטים ושאר בעלי השפעה מפוקפקים - כל אלה קיבלו תשלום במאמץ עקר להביא ליציבות. "שיתפנו פעולה עם כל השחקנים הלא נכונים", אומר דיפלומט אמריקאי בכיר למראיינים מטעם הממשל הפדרלי, כך על פי "מסמכי אפגניסטן", אוסף של יותר מ־2,000 מסמכים שפורסמו ב"וושינגטון פוסט" וחשפו את הניהול הכושל ואת מאמצי המלחמה העקרים.

"זה מקרה שבו הביטחון עולה בחשיבותו על כל השאר", אמר דאגלס לוט, לוטננט גנרל ששירת כמנהל מלחמת אפגניסטן מטעם הבית הלבן בשנים 2013-2007. הוא סיפר למראיינים שארצות-הברית השקיעה סכומי כסף אדירים בבניית סכרים וכבישים, רק "כדי להראות שאנחנו יכולים לבזבז אותם".

רואה חשבון חוקר, ששירת בכוח משימה צבאי באפגניסטן בשנים 2012-2010 ובדק כ־3,000 חוזים של מחלקת ההגנה של ארצות-הברית בשווי 106 מיליארד דולר, גילה כי כ־40% מהכסף הגיע בסופו של דבר לידי מורדי הטליבאן, ארגוני פשע או אנשי ממשל אפגנים מושחתים.

פקידי ממשל אמריקאים היו "נואשים כל כך להושיב את האלכוהוליסטים מסביב לשולחן", אומר גורם רשמי ממחלקת המדינה של ארצות-הברית בעילום שם, עד ש"המשכנו למזוג משקאות ולא ידענו שאנחנו הורגים אותם".

הבור האפגני הלך והעמיק עם בניית כביש גרדז־קושט, מקטע של 100 ק"מ המחבר בין כביש הטבעת למחוזות המזרחיים. החוזה הוענק לקבוצת לואיס ברגר, והבנייה החלה ב־2003.

בנובמבר 2010 הטיל הממשל הפדרלי על קבוצת לואיס ברגר את הקנס הגדול ביותר שהוטל על חברה קבלנית בזמן מלחמה: קנס פלילי של 18.7 מיליון דולר וקנס אזרחי של 50.6 מיליון דולר על חיוב יתר.

מנכ"ל החברה הקודם הודה ב־2014 בהונאת מס בהיקף של עשרות מיליונים, אולם הפרויקט נמשך בעצלתיים ובאין מפריע. כשהכביש נפתח ב־2015, עלות בנייתו של כל קילומטר תפחה ל־5 מיליון דולר, ונראה כי הפרויקט לא באמת יסתיים לעולם.

חושף שחיתויות גילה מאוחר יותר שקבוצת לואיס ברגר שילמה למורדי הטליבאן בשיטות מפוקפקות כדי שלא יתקיפו את הפרויקט. יותר מ־200 משפחות שאיבדו את יקיריהן במלחמה תבעו את החברה וקבלניות משנה אחרות בתחום הביטחון, בטענה שתשלומי פרוטקשן מהסוג הזה "תמכו בטרור כששמימנו ישירות מורדי טליבאן בגיבוי אל־קאעידה, שהרגו ופצעו אלפי אמריקאים" (המקרה עדיין נידון בבית המשפט).

ארגון SIGAR, העוקב אחר שיקום אפגניסטן מטעם הממשל האמריקאי ומספק לקונגרס האמריקאי דוחות רבעוניים, פרסם ב־2016 דוח על מצבם העגום של הכבישים באפגניסטן. כ־95% מהמקטעים של כביש 1 שבדק הארגון נפגעו או נהרסו; מקטע קאבול־קנדהאר "הרוס לחלוטין" ויש "לבנותו מחדש", ציין הדוח והזהיר: "אם לא יהיה אפשר לנסוע בכבישים, השלטון המרכזי יתמוטט".

קשה לחשוב על השקעה משתלמת פחות. על פי דוח מאוקטובר 2020, מאז 2001 הוציאה ארצות-הברית כמעט 134 מיליארד דולר כדי לשקם את אפגניסטן - סכום גדול בהרבה מזה שהעניקה כדי לשקם 16 מדינות באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. מתוך 63 מיליארד הדולר שבחן SIGAR, כ־30%, כלומר כ־19 מיליארד דולר, הוכרזו "כספים אבודים בעקבות זיופים, בזבוזים ומעילות".

במבט לאחור, אומרים כמה גורמים אמריקאים רשמיים, היה מוטב להשקיע את עיקר המאמץ בייצוב המוסדות האפגניים ובחיזוק אמון הציבור בהם, ולא בהצפת המדינה בקבלני משנה ובשיקום תשתיות. "הממשל האפגני מעולם לא היה מסוגל לשרת את העם", אומר באוצ'ר. "לא משנה כמה כסף השקענו במדינה. אם לא נבנה את היכולות של הממשל האפגני להיטיב עם אזרחיו, לא תהיה שום יציבות. השקענו בגוף חולה".

מאחורי קירות המוצב המופצצים של סטניקזאי מתפתל כביש 1 בין כפרים חקלאיים של אנשים קשי יום, מישורים והרים שללא ספק נשלטים בידי הטליבאן. 200 מטר בהמשך הכביש נראה המכתש הראשון הפעור במדרכה. אנחנו סופרים 19 כאלה במקטע של קצת פחות מ־50 ק"מ. לעתים אנחנו נאלצים להתחמק מבורות שעלולים לבלוע את המכונית שלנו. לפחות אין תנועה מולנו.

הצלם אנדרו קווילטי, הבמאי מארק אולטמנס ואנוכי יושבים דחוסים במושב האחורי של מכונית קורולה חבוטה, לבושים בלבוש מסורתי; אחמד המתורגמן שלנו יושב במושב הקדמי. כולנו מחפשים מחסומים של הטליבאן שצצים יש מאין, וחוששים ממטעני צד לאורך הכביש שטרם התפוצצו.

אנחנו בדרכנו לפיקוד של צבא אפגניסטן במרחק 40 ק"מ מדרום למיידן שר. מוצבי הצבא שצצים בכל כמה קילומטרים הם בליל של גדרות תיל וביצורים ניידים. כמה מהם נטושים. דגל אפגניסטן המשונה למראה מסמן היכן עדיין יש כוחות, אם כי אי אפשר לראות אותם.

כעבור שעה אנחנו מגיעים לבסיס גדול הבנוי בצורת מבוך שבלבו שוכנת המפקדה. קולונל חמידולה כוהדמני, מפקד הבריגדה החמישית של צבא אפגניסטן בוורדכ, מופתע - וקצת מוטרד - לראות אותנו, אבל אין לו ברירה אלא לערוך לנו קבלת פנים אפגנית כמקובל ולארח אותנו ללילה.

"מוקדם יותר השנה האויב הגביר את המתקפות שלו", מסביר הקולונל. "אז הוא יכול להגיד: אנחנו חזקים, אנחנו יכולים למרר את חייכם". הוא מותח קו על האדמה במגפו, ומראה לנו היכן נמצאים הכוחות שלו לאורך הכביש, לא רחוק ממעוז מורדים ידוע לשמצה שהכוחות האפגניים והאמריקאיים זנחו מזמן.

מהבסיס הזה, הוא מספר, חמושים מבצעים תקיפות תכופות ונועזות יותר על הכביש ועל קאבול. הקולונל מתעקש שיש לו תוכנית להשתלט מחדש על העמק כשמזג האוויר יתקרר. "הטליבאן מפחד מאיתנו ולוחם כמו גנב", הוא מוסיף בחיוך עצבני המסגיר הססנות.

מכשיר רדיו חורק משדר דיווחים על תנועת אויב באזור מיוער בדרום, שם הטליבאן בונה מטעני צד, והקולונל נותן פקודה לתקוף מהאוויר. אני מספר לו על הכפריים שפגשתי שטענו כי קרוביהם נהרגו מפגזים תועים.

איך הוא יכול להיות בטוח שהוא אינו מסכן אזרחים? "לא, לא - זה לא אזור אזרחי", הוא אומר ומבטיח לי שהמודיעין מגיע אליו מאנשים בשטח. "אנחנו יורים באזור הזה כל הזמן, וממה שראיתי שום אזרח אף פעם לא נפגע; אנחנו עושים את כל המאמצים לא לפגוע באזרחים".

אלא שפתאום כוהדמני נראה מהוסס. ללא שום הסבר הוא מורה לתותחן שלו להסיט את הקנה ב־90 מעלות לעבר רכס חשוף בצד המרוחק של הכביש. אין שום איום מיידי, מספרים לנו רק שמדי פעם הבסיס חוטף ירי רקטות מהכיוון. הפגז מתרסק על הרכס - מפגן כוח שרירותי לחלוטין שאפשר רק לקוות שהנזק היחיד שגרם הוא הפרת השקט של שעת צהריים.

אפגניסטן היא עדיין אחת המדינות המסוכנות ביותר בעולם לאזרחיהן. עד היום נהרגו יותר מ־43 אלף אנשים בסכסוך הזה. על פי האו"ם, מספר ההרוגים והפצועים עלה ב־10,000 בכל שנה בין 2014 ל־2019, ובתשעת החודשים של 2020 היו כ־6,000 נפגעים.

 אנשי הטליבאן בקנדאהר, השבוע. משמרים באקטיביות את הברית עם אל-קאעידה בניגוד להסכם השלום / צילום: Associated Press, Sidiqullah Khan

הטליבאן היה אחראי לכמחצית ממקרי המוות, ואילו כוחות הממשל היו אחראים כמעט לרבע - בעיקר בעקבות תקיפות קרקעיות כמו זו שכמעט התפתחה לנגד עינינו (שאר מקרי המוות היו מחילופי אש או מידי דאעש או גורמים שזהותם אינה ידועה. כוחות בהובלה אמריקאית היו אחראים ל־2% ממקרי המוות).

הקולונל נעלם לשארית הלילה, והפטרול שהובטח לאורך הכביש מעולם לא מופיע. סמל גבוה ורזה בשם וואחיד ג'אן מודיע לנו שמרכז המחוז במרחק 56 ק"מ מאיתנו מותקף וששני חיילים נפצעו אנושות מפיצוץ מוקש. באותו הערב אני שומע במכשיר הקשר מישהו מנסה לשווא להזמין פינוי רפואי מקאבול; עשר שעות אחרי שנפגעו אחד האנשים מת מאיבוד דם מסיבי והאחר עדיין מחכה למסוק.

בינתיים שיירת רכבים שנשלחה כדי לסייע נקלעת למארב של הטליבאן על הכביש. "האמת היא שיש לנו כאן המון נפגעים והוא (הקצין) לא משתף בזה את התקשורת", אומר ג'אן. מאוחר יותר הוא מספר לנו שגם הוא מחלים אחרי שנפצע מפיצוץ מטען צד על הכביש.

הסמל אומר שבנסיבות הקיימות יידרשו כמה ימים לארגן שיירה צבאית אפגנית חזרה לקאבול. מכיוון שסביר מאוד שאם נישאר איתם ניפגע, בבוקר אנחנו מחליטים להסתכן ולחזור בכוחות עצמנו. כל הדרך חזרה אנחנו משתתקים בכל פעם שאנחנו מתקרבים לבורות בכביש ותעלות השקיה שבהם אפשר להטמין בקלות מטעני צד. הבעיה היחידה שאנחנו נתקלים בה היא מצד הצבא האפגני, שמעכב אותנו לחקירה בבסיס במיידן שר.

"לא קיבלתם אישור, עברתם על החוק", נובח עלינו קצין מודיעין צרוד שהגיע במיוחד מקאבול כדי לתחקר אותנו. לבסוף מרשים לנו להמשיך בדרכנו, לא לפני שכוחות הביטחון מזהירים שלא נפר שוב את החוקים. אין ספק שקיבלנו הצצה לנקודת התורפה של הממשל האפגני, למלחמה האבודה שהוא מנהל ולא רוצה שנראה.

ההשתלטות ההולכת וגוברת של הטליבאן על כביש 1 פוגעת עוד יותר בכלכלה, שכבר שנים נתונה בשפל בשל המלחמה ומגפת הקורונה. עלי אחמד, נהג כרסתן שמחכה לצד הדרך בכניסה לקאבול עד שמטען תפוחי האדמה שלו ייבדק, זוכר איך היה נוסע בכביש הזה כשהיה רק שביל עפר לפני 22 שנה בימי הטליבאן.

הוא היה "משובש אבל בטוח", מספר. "יכולת לישון לצד הדרך בלי בעיה". הכביש המהיר שנבנה בארצות-הברית היה טוב יותר, אבל הוא נהיה מסוכן יותר ויותר בכל שנה. "עכשיו זה חזר להיות כמו פעם: מסוכן, מטעני צד בכל מקום", הוא מוסיף. "מפציצים ממש כאן!". ואכן באותו הבוקר מכונית תופת של הטליבאן התנגשה חזיתית במחסום של הצבא האפגני, הרגה כמה קצינים וכעת מעכבת את אחמד לזמן בלתי ידוע.

אחמד מספר שהטליבאן נהג לגבות אגרת נסיעה של 6,000 אפגני (75 דולר). הכוחות האפגניים היו גרועים יותר ודרשו בין 1,000 ל־3,000 אפגני (37-12 דולר) בכל מחסום - 12 אגרות סך הכול. הוא מסביר שהשילוב של כבישים משובשים, עצירות מרובות ומארבים הפך נסיעה של יומיים לנסיעה של שישה ימים ויותר.

עיכובים כאלה גרמו לירקות להרקיב, דבר שהוביל להפסדים כספיים. "הכלכלות של פקיסטן ואיראן חזקות יותר כי הן בנו מערכת כבישים טובה", הוא אומר, "אנחנו נאבקים כדי לשרוד". רגע לפני שהשמש שוקעת מתחילות להדהד יריות.

מאז כניסתה לתפקיד ראשת העיר גפארי מתעקשת להפגין נוכחות במיידן שר: שיפוץ מרכז השוק, תחזוקת כבישים טובה יותר וקמפיין "עיר נקייה, עיר ירוקה" לשמירה על הניקיון. אבל תחושת סכנה הולכת וגוברת מגבילה אותה לשלטון בממדים של קופסה.

"לפעמים אני מרגישה כאילו אני חיה בין שני חדרים: המשרד שלי והבית שלי", היא מספרת לי. בפעם האחרונה שיצאה לרחוב כדי לעצור פרויקט בנייה לא חוקי היא קיבלה טלפון מגורם ממשלתי בכיר שהזהיר אותה לא לצאת שוב מהמשרד.

אחרי שפיטרה באוקטובר כמה כפופים לה עקב שחיתות, היא אוימה ברצח. ואז הגיע ניסיון התנקשות נוסף - הפעם בכביש 1. שלושה גברים במדי צבא פתחו באש על המכונית שלה.

כעבור כמה שבועות אביה, שהיה קולונל בצבא אפגניסטן ומודל לחיקוי עבורה, נהרג ביריות מחוץ לביתו בקאבול. "הוא היה גיבור־על ששירת את ארצו במשך 36 שנה", היא אומרת. אף שאיש לא נטל אחריות, גפארי מאמינה שהטליבאן הוא שרצח אותו כדי להעניש אותה.

"פעמיים הם ניסו להרוג אותי ונכשלו, אז הם מצאו דרך אחרת לפגוע בי", היא אומרת. האבדה הזאת טלטלה אותה יותר מכל אירוע אחר. בלי אביה, היא אומרת, היא מתקשה לשאת את כל האיומים הבלתי פוסקים ואת תחושת הבגידה שהיא חווה אחרי שארצות-הברית חתמה על הסכם עם הטליבאן המאיים על זכויות האישה.

"הם רוצים להשתיק אותי", היא אומרת, "אבל אני לא אתן להם. אני אוהבת את העבודה שלי - להיות בחזית, להילחם על זכויות האישה, לעודד את האנשים להאמין בכוח שלנו ובנוכחות שלנו. אני מסכנת את חיי וכל טיפת דם מגופי למען המדינה שלי ולמען התושבים שלי". יהיה מה שיהיה עם הטליבאן, "אנחנו לא נחזור לאחור".

שלא כמו הצבא האפגני, הטליבאן הסכים לקבל אותנו בעמק טנג'י, המעוז שלו בוורדכ. ההבטחה שלו כי הדרך תהיה בטוחה עבורנו הופכת את הנסיעה למורטת עצבים קצת פחות מנסיעות קודמות.

אנחנו חולפים על פני שיירה של הצבא האפגני שנראה כאילו היה מעורב זה עתה בתקרית ירי. חלונותיו מנופצים. חייל ספוג זיעה המאייש את אחת מעמדות הנשק שולח אליי מבט נוקב. אנחנו חולפים על פני הבסיס הבנוי בצורת מבוך של כוהדמני ופונים מזרחה אל העמק. שרידי חומת בטון מזכירים לנו שעד לא מזמן כוחות אמריקאיים נלחמו בעוז כדי לסלק את הטליבאן מהאזור הזה.

ב־2011 ספג עמק טנג'י את ההתקפה הקטלנית ביותר על כוחות אמריקאיים במלחמה, כששני מסוקי צ'ינוק יורטו ו־38 אנשי צוות נהרגו, בכללם 17 לוחמי אריות הים. חודשים ספורים אחרי שהמוצב נמסר לידי הצבא האפגני הוא ננטש. כיום הוא בשליטה מלאה של הטליבאן.

אנחנו עושים את דרכנו בין שורות בתים עשויים לבני בוץ למטעי תפוחים צפופים, ונכנסים לכפר בשם קאלה אמיר, שם גברים גורפים בוץ אחרי שיטפון בזק. אין שום אישה ברחוב. שומר ראש טליבאני האוחז במכשיר קשר מברך אותנו לשלום ואומר שאנחנו מוזמנים לדבר עם מי שרק נרצה.

המקומיים, שמטבע הדברים ממעטים במילים וחוזרים על המסרים המוכתבים להם, מהללים את הטליבאן המגן על נשותיהם ועל הקוראן, ומאשימים את הכוחות האמריקאיים במות יקיריהם ועל שלא שיפרו את המצב בשום אופן. "בכל יום היו קרבות", אומר בעל חנות בשם טאליב ג'אן ומספר שבעקבות פיצוץ הפך בנו נכה. "האמריקאים לא עשו שום דבר למעננו חוץ מלבנות את הכביש הזה. ממש כלום".

מפקד הטליבאן המקומי תוואכול מגיע עם חוליה של חמושים. הוא אומר שנלחם שנים כדי לסלק את האמריקאים ואת הכוחות האפגניים מהעמק, אבל נראה שימי הגרילה שלו חלפו.

תוואכול, עב כרס בעל זקן אדמוני ושעון זהב, אומר שאנשיו מסוגלים לנוע בחופשיות רבה יותר מאז הסכם השלום שנחתם עם האמריקאים, אם כי יום קודם לכן תקף מזל"ט בעמק סמוך. אנחנו יושבים בצל מטע עצי תפוח, מוקפים לוחמים עם שיער ארוך מסולסל ועיניים משוחות בכחל, ותוואכול מדבר בהתלהבות ומתרברב בכוחו ההולך ומתעצם של הטליבאן בוורדכ.

"האמירות האסלאמית של הטליבאן שולטת עכשיו בכביש קאבול־קנדהאר. לפני כן היו מחסומים בכל קילומטר, אבל פינו אותם", הוא אומר. "המוקשים שלנו יעילים מאוד - בכל לילה לפחות 20-10 חיילים נהרגים". המספרים שלו מנופחים, אבל רוח הדברים ברורה.

המפקד לא מתנצל על האלימות הגואה. החיילים בצבא אפגניסטן הם "כופרים" שמגיע להם למות כי הם לא מקבלים על עצמם את עקרונות האסלאם, הוא טוען. בתגובה אני טוען שגם אזרחים רבים מתים ושהטליבאן הוא האשם העיקרי. הוא מתעקש שהטליבאן לא הורג אזרחים "בכלל". אני נותן לו שורה של דוגמאות מהזמן האחרון, והוא מיד מתגונן. "הממשלה וארצות-הברית עושות את הדברים האלה בכוונה, כדי להאשים את הטליבאן", הוא אומר.

כשאני שואל אותו מה יהיה על זכויות הנשים אם הטליבאן ישתלט שוב על המדינה, הוא אומר שהמלומדים המוסלמים יגדירו את המדיניות ויחילו מחדש את חוקי השריעה הקפדניים. כשאני דוחק בו לענות לי אם נשים יורשו לשבת בממשלה, הוא מתפרץ ואומר: "אם חוקי השריעה לא מתירים כזה דבר, גם אנחנו לא".

אני מספר לו שיש ויכוח בארצות-הברית בין אלה שחושבים שהכוחות האמריקאיים צריכים להישאר באפגניסטן כדי להיאבק בטרור לבין אלה שאומרים שזה הזמן לעזוב את אפגניסטן לתמיד. "כל עוד הם כאן, נילחם בהם עד טיפת הדם האחרונה - 10, 20, 1,000 שנה. לעולם לא נתעייף מהלחימה", הוא אומר. "רוסיה הובסה כאן. היא לא הייתה צריכה לפלוש. הסיבה שארצות-הברית הפסידה היא שהיא לא למדה מהרוסים. אז השפלנו אותם והבסנו אותם".

כדי להבהיר את דבריו תוואכול לוקח אותנו למוצב טנג'י, שהיה פעם בשליטה של האמריקאים. כמה חומות בטון הן כל מה שנשאר בשטח המאובק. "האמריקאים עשו כל מה שהם יכולים כאן", אומר המפקד. "אבל כל המאמצים שלהם נכשלו. אז אתה חייב לפקפק ביכולות שלהם. זה כל מה ש'מעצמת־העל' הזאת הצליחה לעשות".

אנחנו עוזבים את הטליבאן בטנג'י, וכשאנחנו מתקרבים לפאתי קאבול כעבור יותר משעה השמים מאפירים. בום! על הצוק משמאלנו מתרסק טיל על מוצב של הצבא האפגני. הטליבאן שוב תוקף. כשאנחנו מגיעים למחסום הראשי אנחנו רואים חיילים רצים לעבר הצוק כדי לעזור לחבריהם המותקפים. שיירה של רכבי האמר פורצת קדימה, והחיילים דורכים את תתי־המקלע שעל גגות הרכבים.

אנחנו קופצים מהרכב בתקווה לתפוס טרמפ לאזור הלחימה. שלושה קצינים עוצרים בעדנו בזעם. "(הטליבאן) הורגים את האחים שלנו", צועק אחד מהם למתורגמן שלנו, "ואתה מביא זרים לצפות בזה". אני נסוג לאחור מחשש שיכה אותי. "כולכם - עופו מכאן עכשיו!". בלית ברירה אנחנו חוזרים לרכב שלנו וממשיכים לקאבול, וקרב היריות הולך ומתעמעם מאחורינו.

שיחות השלום בין האפגנים לטליבאן מקרטעות נכון לשורות אלה, והטליבאן הולך ומשתלט על אפגניסטן. כמה מהאפגנים נאחזים בתקווה שממשל ביידן יציב תנאים נאותים לנסיגה של כוחות ארצות-הברית.

ביידן הבטיח לשים קץ ל"מלחמה הבלתי נגמרת" והתנגד להחלטות של אובמה, אבל האו"ם וגורמים אפגניים רשמיים טוענים שהטליבאן משמר באקטיביות את הברית שלו עם אל־קאעידה בניגוד להסכם השלום.

ללא נוכחות אמריקאית רציפה רבים צופים כי השיחות ייכשלו וכי המדינה תשקע שוב בכאוס, כפי שקרה כשהצבא הסובייטי עזב. "אם נראה התנתקות מוחלטת של הקהילה הבינלאומית, התוצאה הטבעית תהיה מלחמת אזרחים", אומר דאווד מורדיאן, ראש המכון האפגני למחקרים אסטרטגיים. הטליבאן, הוא אומר, יהיה רק אחד מהפלגים הלוחמים. "כבר ראינו את המציאות הזאת בלוב, בסוריה ובתימן".

בדרכנו למיידן שר אנחנו מצטרפים לסטניקזאי ואנשיו במוצב העליון המשקיף על כביש 1. אמש כבש הטליבאן מוצב משטרתי נוסף. חמישה קצינים נהרגו בחילופי האש, וכולם מתוחים. "אנחנו כמו אסירים כאן - אין לנו ברירה אלא להישאר בעמדות שלנו עד אור הבוקר", אומר המפקד.

השמש שוקעת מאחורי ההרים הסגולים בצד האחר של העמק, ופטפוטי המורדים נקלטים במכשירי הקשר. בזה אחר זה מתחילים לנצנץ על פני העמק עוד ועוד אורות פנסי אופנועים של הטליבאן.

כעבור זמן קצר מתחילות להישמע יריות בחשכה. המפקד מעשן בשרשרת וחושש שהמוצב שלו יהיה הבא בתור. רגע לפני חצות קבוצת חיילים מתפרצת למחנה שלנו עם הפתעה מעודדת: מקלע DShK סובייטי כבד, מסוג כלי הנשק המרתיעים שגורמים לתוקפים לחשוב פעמיים. "קנינו את זה בכסף שלנו," אומר אומידוללה, הקצין הבכיר, בתערובת של גאווה ועצב. "הממשלה לא נותנת לנו כלום", מאשר סטניקזאי.

המקלע מותקן על חצובה, ואחד הקצינים יורה צרור מחריש אוזניים לעבר האופנועים במה שנראה יותר כמו התפרעות רברבנית ופחות כמו ניסיון אמיתי לפגוע באויב.
"המוצב הזה הוא באחריותנו", מסביר אומידוללה. "מעבר לקו הזה הממשלה חסרת אונים".

עדיין יש לו רסיס ברגלו מפיצוץ מטען צד שאירע שבוע קודם לכן. זה קרה על הכביש, כמה מאות מטרים מהעמדה שאנחנו נמצאים בה עכשיו, אחד מארבעה פיצוצים שבהם שרד. "הטליבאן גזל מאיתנו את הנעורים שלנו, את הגוף שלנו, הכול", הוא אומר. "גם אם יהיה שלום, הוא עדיין יהיה האויב שלנו". אחרי שתיקה ארוכה הוא מוסיף: "אחרי שיהיה שלום אנחנו נילחם בהם בכוחות עצמנו".

תרגום: אורה דנקנר