אמריקה כבר לא כל-כך לבנה, וההשלכות צריכות לעניין ישראלים

ארה"ב היא ארץ המוטציות הבלתי מוגבלות. היא אינה חדלה להשתנות מאז ייסודה, לפני כמעט 250 שנה. ממילא הממצאים המרעישים של מפקד האוכלוסין האמריקאי, אשר התפרסמו בשבוע שעבר, מתיישבים עם המגמה ההיסטורית.

מפקדי אוכלוסין כלולים בחוקת ארה"ב. מנסחיה ציוו מפקד אחת לעשר שנים, ואף אמנם מפקדים עשרוניים חזרו ונערכו מאז 1790. ממצאי המפקד של 2020 מראים כי חלקם של הלבנים פחת מתחת ל־60%. לפני 40 שנה הוא היה 80%. על פי תחזיות, שאולי מצריכות עדכון, הלבנים יחדלו להיות רוב לפני אמצע המאה, וארה"ב תהפוך ל"ארץ של מיעוטים". הגידול המתון באוכלוסייה בעשור האחרון, 7.4%, הנמוך ביותר זה 80 שנה, הוא תוצאה של התרבות ההיספאנים, יוצאי אמריקה הלטינית.

שלוש-חמישיות-אדם

שינויים דמוגרפיים גדולים הם בלתי נמנעים בארץ מהגרים. ארה"ב התחילה עם רוב עצום של נוצרים פרוטסטנטים לבנים ממוצא אנגלו־סקסי. האנגלו־סקסיות פינתה מקום גדל לאירים, לדרום־אירופאים ולמזרח־אירופאים. הפרוטסטנטיות פינתה מקום לקתוליות. הנוצריות לא בדיוק פינתה מקום, אבל התחילה להתכווץ עם כניסת מיליוני יהודים, סינים ויפנים בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. אחר כך יגיעו גם מוסלמים והינדו.

כמובן, בזמן ייסודה של ארה"ב הרוב הגדול של השחורים היו עבדים במטעי הדרום. פשרה מזעזעת הושגה אז, שחישבה כל עבד שחור כשלוש־חמישיות־אדם לצורך מפקד האוכלוסין. השחורים התחילו להיספר במלואם רק ב־1870. חלקם של השחורים באוכלוסייה הוא כיום פחות או יותר סטטי, בסביבות 12%. ההיספאנים הם עכשיו 18.7% מהאוכלוסייה.

הפרדוקס ההיספאני

למספרים האלה יש משמעויות פוליטיות מפליגות. הם אומרים בין השאר שאין זה מספיק עוד לזכות ברוב קולות הלבנים כדי להיבחר לנשיא. רונלד רייגן (1980 ו־1984) ודונלד טראמפ (2016 ו־2020) קיבלו בין 57% ל־66% מקולות הלבנים.

זה העניק לרייגן ניצחונות מסיביים. ב־1984 תורגמו 66% של הלבנים ל־60% במניין הכללי. לעומת זאת, 58%-57% של הלבנים אצל טראמפ תורגמו ל־46%-47% בלבד מסך כל הקולות. ג׳ו ביידן נבחר לנשיא עם 41% של קולות הלבנים. הילרי קלינטון, שניצחה במניין הכללי, קיבלה רק 37% מקולות הלבנים.

עם זאת, התרבות ההיספאנים עומדת להניב תוצאות פרדוקסליות: היא תגדיל את ייצוגן של המדינות שבהן מתגוררים היספאנים, אבל הייצוג המוגדל לא ישקף את נוכחותם. זו תוצאה של שיטת הבחירות הארכאית לנשיאות, שבה נמחקים כל קולותיו של המועמד המפסיד במדינה אינדיבידואלית.

ההיספאנים נוטים להצביע ברוב גדול לטובת המפלגה הדמוקרטית. בזכות התרבותם, לטקסס למשל יהיו יותר נציגים בחבר האלקטורים הבוחר את הנשיא. אבל מאחר שרוב תושבי טקסס יוסיפו להצביע בעתיד הנראה לעין בעד הרפובליקאים, ההיספאנים הדמוקרטים יעזרו בעצם לבחירת נשיא רפובליקני.

זה נכון שבעתיים בבחירות לקונגרס. מניפולציה של מחוזות בחירה תאפשר למדינות רפובליקניות להפחית את מספרם של בני מיעוטים (היספאנים ושחורים) במחוזות האלה. זאת אומרת: המדינות יקבלו יותר מושבים בקונגרס בזכות ההיספאנים, אבל שליטת הרפובליקנים בתהליך השרטוט של מחוזות הבחירה (מפני שהם שולטים באספות המחוקקות של המדינות) תבטיח את ניצחונם על מועמדים היספאנים.

פחות מערבית?

הנה שאלה עתירת משמעות לטווח הארוך: אם אמריקה תחדל להיות לבנה, האם היא תחדל גם להיות מערבית? האם נאמנותה לבעלות בריתה המערביות תיחלש? האם תעמוד בספק עצם התפיסה של "דמוקרטיה מערבית", שכיוונה את מדיניות החוץ האמריקאית במאה השנים האחרונות, הכניסה את ארה"ב לשתי מלחמות עולם, והעמידה אותה נגד ברית-המועצות וגרורותיה בימי המלחמה הקרה?

אלה שאלות שצריכות לעניין ישראלים, מפני שיחסי הברית דה פקטו עם ארה"ב אינם רק תוצאה של אינטרסים. הם גם תוצאה של סנטימנטים ושל תחושת קרבה והזדהות.
אנחנו צופים זה זמן מה במגמה גוברת בשמאל האמריקאי של התרחקות מן הזהות המערבית. מה שהתחיל בתיאוריות אקדמיות מופשטות מזין עכשיו חלקים של התהליך הפוליטי.

כאשר ממשל ביידן הודיע על רצונו לחזק את יכולת ההתנגדות של ארה"ב להשפעה הגוברת של סין, השמאל הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית מחה בחריפות, מפני שמצא בהתנגדות כזאת פוטנציאל של פגיעה בזכויות האזרח של אמריקאים ממוצא אסיאני. לא, לא טעות דפוס.

כיוצא בזה, כאשר עשרות אלפי קובנים נועזים, בהם המוני שחורים, יצאו להפגין נגד הדיקטטורה הקומוניסטית בארצם בחודש שעבר, רדיקלים בשמאל האמריקאי תקפו את סירובו של ממשל ביידן להסיר סנקציות על המשטר שפיזר אותם בכוח ועצר רבים מהם.
על זה צריך כמובן להוסיף את המערכה נגד עצם הלגיטימיות של ישראל.

איננו יודעים אם הדמוגרפיה תאיץ את ההתרחקות. ההיספאנים אינם נמצאים בכיסו של השמאל. אמנם יש להם סיבות טובות להתנגד לימין, החל מהגירה וכלה בכלכלה. אבל ההיספאנים נוטים להיות שמרנים יותר בענייני חברה ודת.

אף על פי כן, דמוגרפיה תמיד השפיעה על תפיסת מקומה של ארה"ב בעולם. ירידת משקלם הדמוגרפי של המייסדים אפשרה, בין השאר, את היציאה ההדרגתית מן הבדלנות הטבעית של המאה ה־19. שורשיהם האירופיים של רוב האמריקאים לא היו הסיבה היחידה, או אפילו המרכזית, להתעניינות הגוברת באירופה, אבל הם עזרו. אין זה מן הנמנע שריחוק תרבותי ורגשי יניב אדישות, ואדישות בהכרח תחליש מחויבויות פוליטיות.
המפקד האמריקאי מזכיר לנו שאנחנו עומדים בעיצומו של עידן פוסט־מערבי בפוליטיקה. זה מחייב הרבה מחשבה והסתגלות.