הגיע העת להחיות מחדש את הזכות לפרטיות במשפט הפלילי

קרה לכם פעם שדיברתם עם חבר או חברה שלכם על הרצון שלכם ללכת חדר כושר, ופתאום פייסבוק הציע לכם פרסומות על חדרי כושר? הסמארטפונים שנכנסו לחיינו לפני כעשור חמושים באפליקציות כמו פייסבוק, טוויטר וטיקטוק, וכנראה נתתם לאותן אפליקציות גישה למיקרופון ולתמונות שעל המכשיר שלכם. כך, הסמארטפונים יודעים לעקוב אחר הרגלי הגלישה והצריכה שלנו, מאזינים לנו ויודעים להתאים לנו תכנים באופן אישי.

ההתפתחות הטכנולוגית הזו כמעט והשכיחה מאיתנו שלכל אחד מאיתנו עומדת הזכות לפרטיות. גם במשטרת ישראל חשבו לאחרונה שלנחקרים לא עומדת יותר זכות זו, והם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם ולחטט, לעתים ללא צו, בטלפונים או במסמכים של נחקרים. אלא שלאחרונה סוגיה זו נידונה בפני בתי המשפט במספר תיקים, ואני מקווה שהחלטותיהם יחיו מחדש את הזכות לפרטיות של כל אחד מאיתנו שכמעט ועברה מן העולם.

לאחרונה זיכה בית המשפט העליון את דניס זייצב מעבירה של יבוא סמים מסוכנים, וזאת למרות שלא הייתה מחלוקת שמשטרת ישראל תפסה את זייצב בנמל התעופה בן גוריון כשהוא מחזיק כמות נכבדת של שני סוגים של סמים מסוכנים כהגדרתם בחוק.

הזיכוי של זייצב ניתן בעקבות הקביעה העקרונית והחשובה של בית המשפט העליון ששוטרים לא מוסמכים לערוך חיפוש על גופו או בכליו של כל אדם ששוהה בנמל התעופה, מבלי שישנו חשש מבוסס שמצדיק את החיפוש. בקביעה זו העביר בית המשפט העליון מסר חשוב, לפיו הזכות לפרטיות גם של חשודים אינה הפקר, ולעתים היא קודמת לאינטרסים אחרים של הגעה לחקר האמת ומיצוי הדין עם עבריינים.

לפני שלושה שבועות הייתה לי הזכות לקחת חלק בדיון עקרוני שהתקיים בפני תשעה שופטים של בית המשפט העליון, שעסק בשאלה מה המשמעות של העובדה שחוקרי משטרה חדרו שלא כדין לטלפונים ניידים של חשודים, והאם משמעות שכזו צריכה לבוא לידי ביטוי כבר בשלב החקירה.

שני המקרים האלה - של חיפוש לא חוקי על גופו של אדם ושל חדירה לא חוקית לטלפון הנייד שלו - הם רק דוגמה אחת שממחישה עד כמה המשפט הפלילי הוא אחד המקומות שפוגעים בצורה הקשה ביותר בפרטיות ובזכויות יסוד נוספות של כל אחד ואחד מאיתנו.

לאנשים יש נטייה לחשוב "לי זה לא יקרה" - רק לעבריינים חודרים לטלפון, פורצים לבית ועורכים חיפושים. זה פשוט לא נכון. כולנו חשופים יום-יום לאפשרות שמישהו יחליט לחדור לחיינו ולחטט בכל פרט ופרט שקשור אלינו.

לפי הנתונים, כל שנה משטרת ישראל חודרת לטלפונים ולמחשבים של כ-25,000 מאיתנו. היא מאזינה לשיחות הכמוסות ביותר של כ-4,000 מאיתנו, והיא מחפשת בבתים של עשרות אלפים נוספים.

הנתון המדהים הוא שכמעט 100% מהבקשות של המשטרה לקבלת צווים מתקבלות על-ידי בתי המשפט. לפי הנתונים של משטרת ישראל, בשנת 2019 97% מהבקשות שהגישה לקבלת צווי האזנות סתר התקבלו על-ידי בתי המשפט. בהתאם לנתונים רשמיים של המשטרה שהתפרסמו ממש לאחרונה, 100% מהבקשות לקבל צווי חיפוש בבתים של חשודים בשימוש עצמי בקנאביס התקבלו. זה נתון מדהים - משטרת ישראל פונה לקבל צווי חיפוש בחשד לביצוע עבירה שלא אוכפים אותה במישור הפלילי, וכל פניותיה מתקבלות על-ידי בתי המשפט (!).

האמצעים האלה - של חיפוש על גופם של אנשים, של חדירה לטלפונים שלהם והאזנה לשיחות שלהם - הם אמצעים חשובים שעוזרים למשטרה לחקור עבירות ולאתר עבריינים. אבל למדינה, ובראשם לבתי המשפט, יש תפקיד חשוב נוסף, והוא הגנה על הפרטיות של אזרחיה ועל האוטונומיה שלהם.

בעידן המודרני, כשהפרטיות שלנו חשופה למתקפה יומיומית, המדינה שלנו מחויבת להגן עלינו. גם אנחנו מחויבים לשאול את עצמנו מה אנחנו היינו מרגישים אם היו רוצים לחדור ולחטט בטלפון הנייד שלנו ללא סיבה או הצדקה. מה אנחנו היינו חושבים אם הבת שלנו הייתה מתקשרת בהיסטריה ומספרת ששוטר הכריח אותה לפתוח את המזוודה שלה בנמל התעופה לעיני כולם, מה אנחנו היינו מרגישים אם החבר הכי טוב שלנו היה מתקשר לספר לכם שהאזינו לכל השיחות שלנו בשלוש השנים האחרונות.

מדובר בשאלות שחובה על כולנו לשאול יום-יום, וביתר שאת חובה על בתי המשפט לשאול עצמם בטרם הם נותנים צווי חיפוש, חדירה והאזנה ובטרם הם מרשיעים אדם שפרטיותו נרמסה ללא היכר.

הכותבת היא שותפה במחלקת ליטיגציה במשרד חדד, רוט, שנהר, הלפר ושות׳