המאבק על הפנסיות: הרמטכ"ל כוכבי עלול לנצח בקרב אבל להפסיד במלחמה

מאז ומתמיד נחשבו תקציבי הביטחון לפרה קדושה. תקציבי עתק הוקצו בשם הביטחון, ומעטים העזו לקרוא עליהם תיגר. אחת הדוגמאות הנפוצות היא קו בר לב שהוקם בסוף שנות ה-60. מדובר באחד הפרויקטים היקרים והשנויים ביותר במחלוקת שתרומתו לביטחון המדינה מוטלת בספק.

גורמים אינהרנטיים יצרו מצב חריג ובעייתי שבו מערכת הביטחון נחשבת לקופסה שחורה. אין לדבר על יעילות בצבא, לא על חלוקה בנטל לאור נזקי הקורונה, וחלילה אסור לקצץ. כל אמירה על קיצוץ מתורגמת על-ידי אנשי הצבא לפגיעה בביטחון, כאילו שקלים חדשים מזינים את מחסניות הנשקים האישיים של החיילים ולא כדורי עופרת.

שמירה על ביטחון המדינה הוא סלע קיומה של מדינת ישראל. אין מחלוקת שהדבר מחייב הפניית תקציבים משמעותיים למטרה ראשונה במעלה זו. עם זאת, גם תקציב זה צריך להיבדק באמות-מידה אובייקטיביות ועדכניות.

אבסורד כלכלי

שנים רבות אנו מתמרנים בין שני קצוות. מחד, הרצון להיטיב עם אנשי הקבע עקב חשיבותו וחיוניותו של התפקיד אותו הם ממלאים; ומאידך יצר מנגנון זה אבסורדים כלכליים.

מלכתחילה קיימת בעייתיות בקביעת שכר בשירות הציבורי שאינו עומד בסטנדרטים של רווח והפסד. בעולם העסקי השכר נקבע על-פי העלות האלטרנטיבית של העובד, או במילים אחרות, יכולתו להשתכר בשוק. השכר בסקטור הציבורי מגלם בתוכו אף הטבה ייחודית של ביטחון תעסוקתי שערכו הכלכלי משמעותי, עבודה מובטחת אשר אינה כפופה לא למעגליות העסקית של הסקטור הפרטי, לא לגלים של היצע וביקוש ולא לעסקים שנסגרים חדשות לבקרים במסגרת הקורונה הכלכלית בעת הזו. במקום שבו קשה להפעיל את חוקי הכלכלה הבסיסיים, היינו מצפים להפעלה של נורמות שלטוניות וחברתיות.

החומות שנבנו סביב מערכת הביטחון והשכר לאנשי הקבע יצרו מצב מתמשך של חוסר שקיפות. כתוצאה מכך, איננו יודעים דבר על תהליכי ההתייעלות של הצבא, ככל שננקטו, לא ידוע לנו דבר על שיעורם, וכלל איננו יודעים אם נמדדו ומהם תוצאותיהם. בעולם כולו תהליכים אלה אינם פוסחים על הסקטור הציבורי.

לאור אישורי הפנסיות האחרונים, נראה כי מעטפת האבסורד נמתחה עד לקצה, וכי כל מתיחה נוספת תגרום לה להתפוצץ. לאור חלקה של מערכת הביטחון בשימוש בכספי ציבור, אין די בבדיקת הצבא את עצמו. על גורם בלתי תלוי מחוץ למערכת הצה"לית לבצע הליכי מדידה אלה. בכלל זה יש לייצר שונות גדולה מזו הקיימת היום בין השכר של החיילים והקצינים הקרביים לבין אלה העוסקים במינהלה, אשר שאופי עבודתם אינו שונה בצורה מובהקת מזה של מקביליהם בשוק האזרחי.

כמו כל עובד אחר

תהליך כזה עשוי להוביל למנגנון דיפרנציאלי וראוי יותר ואולי גם לירידה בשכר הממוצע של כלל אנשי הצבא. יש לבחון מחדש את הסדרי הפנסיה של פורשי הקבע בהתאם למקביליהם בשוק האזרחי תוך התחשבות באופיו של כל תפקיד ותפקיד. לא מן הנמנע כי נגיע למסקנה שחלק יכולים להמשיך ולעבוד, כמו כל עובד בסקטור הציבורי והפרטי, עד גיל 67, ואין הצדקה עניינית לאפשר להם את הטבת הפרישה בגיל צעיר יותר.

מחול השדים המתקיים בימים אלה בתקשורת ובקרב משפטנים ואנשי מקצוע במשרדי הממשלה השונים סביב הפנסיות האמורות, הנתפסות כמופרכות ומנותקות מהמציאות, לא ייגמר רק בדימוי הציבורי של אנשי הקבע. הבחירה להעשיר את חשבונות הבנק על חשבון הדימוי הציבורי שלהם היא בחירה לא מוצלחת, לא רק מבחינתם, האופן שבו הדבר מצייר אותם והעוול שהדבר עושה להם עצמם. תדמיתו של הצבא כולו עומדת על כף המאזניים, צה"ל הוא צבא העם. חיילים בשירות סדיר ומילואים מתגייסים לצבא, חדורי מוטיבציה לתרום לצבא ולמדינה.

חלילה לנו שמחול שדים זה יחלחל וישפיע על המוטיבציה של כל חייל וחייל, העלול לתפוס את נותני הפקודות, משרתי הקבע, כסוג של מתעשרים על חשבון הקופה הציבורית. הדבר עלול לערער את אחד היסודות החשובים עליהם מושתת השירות בצבא. על-פי המכון הישראלי לדמוקרטיה סימנים ראשונים לכך כבר קיימים, והאמירות הקשות המופנות כיום באמצעי התקשורת בנושא זה נותנות ביטוי לסיטואציה זו.

זהו מדרון חלקלק שיש לתת עליו את הדעת, מוקדם ככל האפשר. בבחירה בין השניים, הערך של אמון העם והנכונות של חיילי הסדיר והמילואים חשוב לאין ערוך מגודל הפנסיות של פורשי הצבא. במאבק על הפנסיות, הרמטכ"ל אביב כוכבי אכן ניצח בקרב, אך ספק אם ניצח במלחמה.

הכותב הוא מרצה בכיר לכלכלה ולניהול במכללה האקדמית גליל מערבי