הקשישים כבר בסגר, והמדינה הזניחה אותם

אני עובד עם קשישים כבר למעלה מ-30 שנה. אני אוהב לעבוד עם קשישים, את החוכמה, את הנדיבות, את שמחת החיים. אבל מאז תחילת מגפת הקורונה אני רואה רק הידרדרות, גם אצל קשישים שהיו עצמאיים לחלוטין, שהיו מתנדבים עבור קשישים אחרים, שנהנו מהחיים, הידרדרות פיזית, נפשית וקוגניטיבית.

מדינת ישראל לא הצטיינה אף פעם בטיפול בקשישים. בדידות בגיל זיקנה היא מגפה קשה שרק קיבלה יחסי ציבור טובים יותר בתקופת הקורונה. פתאום היו תמונות ושמות, ובדידות הקשישים הפכה לניוז שלמהדורות החדשות היה כדאי לסקר. בתי האבות העמוסים, חוסר הנכונות לשילוב בקהילה, גילנות ובדידות - אלה רק חלק מהסימפטומים להזנחה של אוכלוסיית הסיכון שמשלמת מחיר כבד במהלך המשבר הנוכחי ונאלצת לחיות בבידוד מחפיר.

שנים ארוכות שאנחנו רואים עליה באחוזי העוני, בבדידות ובאלימות שהקשישים חווים. כל אלה החמירו במהלך המשבר. עוד לפני הקורונה 43% מהקשישים סבלו מבדידות, יותר מ-20% סבלו מאלימות וכל קשיש רביעי חי בעוני. הגילנות, האלימות הבדידות גורמות גם לתחלואה נפשית, לפגיעה במערכת החיסון והידרדרות כללית. במקום לנצל את המשבר כדי לקדם תפיסה כוללת, בודדנו את הזקנים בבתיהם כדי "לשמור עליהם", אך לבידוד הזה תוצאות קשות ונזקים חמורים לא פחות מהנגיף עצמו.

זו אוכלוסייה שהמדינה לא השכילה לטפל בה לפני המגפה, והיא אינה מטפלת בה גם כעת. אין מדיניות סדורה, אין תוכנית פעולה. הקשישים שוב נדחקים אל מחוץ לסדר היום הציבורי, הם לא כוח קנייה, לא משפיעים על התל"ג, ולא מספקים למדינה פרודוקטיביות, לכן קל להזניח אותם.

הפכנו את בתי האבות לגטאות

הקורונה לא הביאה אלינו את העומס והצפיפות בבתי האבות, אשר גרמו לאחוזי תחלואה גבוהים מאוד בגל הראשון. המודל הכושל הזה היה כאן כבר עשרות שנים קודם. אלפי קשישים הנמצאים בבתי אבות גדולים, מנותקים ומרוחקים מהקהילה, כשהם מסומנים כמוקד לתחלואה - בקורונה הפכנו את בתי האבות לגטאות של ממש.

זיקנה, שלא כמו תופעות חברתיות אחרות, היא משהו שגם אם ננסה להרחיק ולמחוק, להסתיר ולדחוף לשוליים - לעולם לא נוכל לחמוק ממנה. היא תגיע אל כולנו. הניכור החברתי, הרגשי והכלכלי שלנו כלפי קשישים פוגע בכל שכבות החברה. לא מדובר כאן על סקטור אחד ואין כאן שיוך של קהילות, מוצא, מעמד כלכלי, פריפריה או מרכז. זו בעיה של כולנו ואת הדרישה לטיפול בה אנחנו צריכים וצריכות לצעוק כולנו.

דרושה כאן מדיניות חדשה לטיפול באזרחים הוותיקים. הגיע הזמן למודל השמה אחר שיאפשר לקשישים חיים טובים יותר - שילוב של קשישים בקהילה, המשכיות כלכלית וחברתית עם הסביבה. חיזוק החיבור שלהם לקהילה ולסביבה וסיוע בהתמודדות עם האתגרים שהתרבו והתחזקו במשבר הזה. אחרי שבודדנו והרחקנו, הגיעה השעה לקרב ולהכיל.

הכותב הוא מרצה לעבודה סוציאלית במכללת תל חי וחבר בצוות המומחים של המשבר