הספרים ב"הלוטוס הלבן": סאטירה חריפה על מה שעשירים קוראים

בקומדיה האפלה של HBO, "הלוטוס הלבן", ישנה דמות שלא שורדת חופשה בהוואי. אבל בזמן שתעלומת הרצח מתפתחת, אפשר ליהנות ממשהו הרבה פחות קודר: אילו ספרים קוראת כל דמות בסדרה.

בפרק השלישי בסדרה, סוכן הנדל"ן העשיר שיין פאטון, המשוחק על-ידי ג'ייק לייסי, שוכב לצד הבריכה עם עותק של הספר "ממבט ראשון: שבריר השנייה שבו אנחנו מקבלים החלטות" מאת מלקולם גלדוול. הוא לא באמת קורא את הספר, אלא יותר מעוניין בשתי סטודנטיות המושכות אותו - השחקניות סידני סוויני ובריטאני אגריידי, שקוראות ספרים רציניים של קאמיל פאליה ופרנץ פאנון. אשתו לא מאמינה למראה עיניה כשהיא רואה את שיין פונה לעבר העלמות הצעירות ומנסה להתחיל איתן. היא יותר מדי מוסחת כדי להתעמק בעותק של "החברה הגאונה" מאת אלזה פרנטה, והולכת לבר להתבודד. 

בחירות מדויקות 

הבחירות המדויקות האלה בספרים הן בדיחה שרצה לכל אורך הסדרה, כך אומר היוצר והכותב מייק וייט. בתור אדם מלומד ואיש ספר בעצמו, וייט רצה שהבחירות של הדמויות לספרי חופשה יאמרו משהו על מי שהם - או על איך שהם רוצים להיראות בפני אחרים.

"'ממבט ראשון' פשוט הרגיש לי כמו כזה ספר שגרתי", אומר וייט. "זה כאילו הוא מעודד את הסקרנות שלו אבל לא מעמיק יותר מדי. גלדוול הוא מסוג הכותבים שגורמים לקורא להרגיש חכם, בין אם הוא חכם בין אם לאו".

הסופר, כותב פופולרי במגזין "ניו יורקר" שפרסם שבעה רבי-מכר, היה נתון לביקורת על הדרך בה עשה פופולריזציה למדעי החברה (נציג של גלדוול סירב להגיב).

לייסי אומר שהוא מדמיין ששיין קנה עותק של "ממבט ראשון" בנמל התעופה JFK בדרכו לחופשה, ורואה בספר "כלי" שאולי יהפוך אותו יום אחד למישהו שיודע להרשים בסעודות אצל חברים.

"זה בחור שפשוט אין בו את היכולת להגיע לאיזה עומק אמוציונלי או משמעות של ההתנהגות שלו עצמו", אומר לייסי על הדמות שהוא מגלם. "הוא חושב בלי באמת לחשוב כל הזמן". 

אינטלקטואליזם מאיים 

ואז ישנו האינטלקטואליזם של הסטודנטיות מורמות האף אוליביה (סוויני) ופולה (אוגריידי). וייט אומר שהרעיון שהן יקראו (או לפחות יעלעלו) בכל מיני ספרים רציניים בטיול של שבוע הגיע באופן בלתי ישיר מג'יימס פרנקו, ששיחק ב"זרוקים ויורמים", אחת הסדרות הראשונות שכתב וייט. וייט נזכר שפרנקו, שאז היה בגיל של סטודנטים במכללות, היה מגיע לסט הצילומים כל פעם עם איזו יצירת מופת אחרת תחת זרועו - יום אחד שארל בודלר ויום אחר אלבר קאמי.

וייט אומר שהוא דמיין שאוליביה ופולה חיפשו, חוץ מפרויד וניטשה, תאורטיקנים שאפשר לעשות רושם בציטוטים שלהם כמו פאליה, ג'ודית באטלר ופאנון, שהספר האנטי-קולוניאליסטי שלו "מקוללים עלי אדמות" עשוי להסביר את המנטליות המזכירה את רובין הוד של פולה. הוא רצה לוודא ששתי הבחורות הרעות האלה ייראו מאיימות, אמר וייט, לא רק בגלל היופי שלהן.

"הן סוג הנשים הצעירות שפגשתי שיש להן שליטה בכל הז'רגון החדש ביותר ומסוגלות לצמצם הכול לסטראוטיפ תרבותי בדרך מצחיקה וחותכת - ואז אתה מוסיף לזה גם גישה אינטלקטואלית", אומר וייט. "בשבילי, זה סוג הבחורות המאיים ביותר". 

ניטשה ליד הבריכה 

ניטשה במיוחד משמש כסמל לידענות בתרבות הפופולרית, כולל בהופעה של קווין קליין בסרט "דג ושמו וונדה", של רוברט דה נירו ב"פסגת הפחד", של פול דיינו ב"ליטל מיס סאנשיין" ושל וויליאם ג'קסון הארפר ב"המקום הטוב".

הבמאית איימי הקרלינג גרמה לדמות של ג'וש בסרט "קלולס", המשוחק על-ידי פול ראד הצעיר - עוד סנוב המתגאה בהשכלתו - לקרוא את "הכתבים היסודיים של ניטשה" כשהוא שוכב לצד הבריכה היוקרתית של אביו בבוורלי הילס. ג'וש הרבה יותר כן מאוליביה ופולה, המשתמשות בצדקנות החברתית שלהן כאלה.

"זה קצת כמו מפת דרכים לתלמידי מכללות רציניים המנסים ללמוד איך להיות אדם טוב יותר", אמרה הקרלינג ל"האפינגטון פוסט" בשנה שעברה. "בין אם ניטשה מספק את זה או לא קשה לומר, אבל החלק הזה בכתביו נראה כמו משהו שאדם צעיר עשוי להיאחז בו לשחק אתו מדי פעם". 

רייצ'ל, הכלה החדשה של שיין, והספר שלה של אלזה פרנטה אומרים יותר על המסלול שהדמות שלה עושה מאשר על הסופרת שבחרה. ועדיין הגיוני לחלוטין שהיא תקרא את "החברה הגאונה", הספר הראשון בסדרה בת ארבעה כרכים של פרנטה על התבגרות וידידות של שתי חברות איטלקיות. הרקע של רייצ'ל ממעמד הפועלים מותיר אותה פתאום בתהיות לגבי תחושת ה"מגיע לי" חסרת המנוח של שיין.

"מה הייתה קוראת דמות המתחילה לתהות אם התחתנה עם האדם הנכון כספר שיגרום לה לחשוב על השאלה אם היא נמצאת במערכת היחסים שהיא צריכה להיות בה?", שאל וייט. "אני אוהב את הספרים של אלזה פרנטה, אבל הם קצת אופנתיים. רייצ'ל לא הולכת לקרוא איזה ספר אזוטרי. זה גרם לי לחשוב שהיא קוראת אינטליגנטית, אבל גם צמודה לאופנות - ואולי קצת מפגרת אחריהן".