מערכת החינוך הפכה למתקן האפסנאות הגדול במדינה

"צריך לפתוח את בתי-הספר ב-1 בספטמבר". "לא, צריך לדחות בעשרה ימים", "לא - בחודש". כן, לא, כן, לא. "עם 70% מחוסנים", בשכבה, או בכיתה... דיייי, תפסיקו כבר! אין ספק, הוויכוח על פתיחת שנת הלימודים נמשך עד בחילה. אבל מתחת לו נחשפה אמת מרה: מטרתה של מערכת החינוך היא לאפסן תלמידים למספר שעות ביום בבתי-הספר, כדי שהורים יוכלו לעבוד. כדי שהכלכלה תתפקד. זאת האמת. ועבורנו, אנשי החינוך, זו אמת מרה.

כן, הורים רוצים ילדים חכמים, מלומדים, אפילו אמפתיים וכאלו שיודעים לעבוד בקבוצות. אבל האמת המרה היא, שלהורים רבים לא מאוד אכפת מה אנחנו עושים איתם בכיתה. רבים רוצים שננהל עבורם בתי-ספר, ורבים רוצים שנחזיק את הילדים שלהם בכיתות, בעיקר כדי שנחזיק אותם רחוק מהבית, שנשחרר אותם מן האחריות. "העיקר שהילדים יהיו אצלכם", הם אומרים לנו בשפת המאבק על פתיחת השנה. קחו אותם לכיתה. פיזית.

זה כמו ששר החינוך ונשיא המדינה שורר במחזמר שכתב - "בוסתן ספרדי": "קחו אותם ממני". את הילדים, הכוונה. קחו אותם כדי שנהיה שפויים, כדי שנוכל לממש את עצמנו, כדי שנוכל לפרנס. ומשרד האוצר תומך בהורים. מטרתכם, הוא אומר לנו, המחנכים, היא להוציא את התלמידים מהבתים. עליכם לאפשר להורים לצאת לעבוד, אומר האוצר, וכך תאפשרו למשק לתפקד. תחזיקו אותם אצלכם.

 תופשים אותנו כאפסנאים וכמשגיחי כלואים

וזו האמת המרה שלימדה אותנו הקורונה, לאמור שמטרת החינוך לאפשר תעסוקה להורים ולכלכלת המדינה לתפקד. תחת לחץ הסגרים, הורים רבים גילו שמה שחשוב להם זה יכולתם-שלהם לצאת לעבודה ולא פיתוח הכישורים העתידיים של ילדיהם. הורים רבים דורשים ממשרד החינוך לפתוח את מערכת החינוך, כי דה-פקטו החינוך מתפקד כיחידת האפסנאות של המדינה. וזו עובדה: מערכת החינוך מאפסנת ילדים החל מגיל שלושה חודשים ואילך. כך היא מאפשרת להורים לעבוד חמש עד שמונה שעות ביום. לנשים ולגברים כאחד. נכון, לא בשוויון מלא - אך המשק הישראלי בנוי על שני מפרנסים. ומה שמאפשר למערכת להעסיק שני מפרנסים זו מערכת האפסנאות הלאומית: בתי-הספר שלנו. אצל משפחות חד-הוריות פונקציית האפסון קריטית עוד יותר.

אז לכבוד פתיחת שנת הלימודים צריכה אמת להיאמר: פונקציית האפסון של בתי-הספר והמורים מאפשרת לכלכלה הישראלית לתפקד בזמן הקורונה. האפשרות שמערכת החינוך נותנת להורים להתפנות לתעסוקה היא הסיבה שרבים כל כך רוצים שישה ימי לימוד בשבוע. כמערכת אפסון הם רוצים אותנו. רבים רוצים שאנחנו, מנהלים ומורים, נתפקד כאפסנאים לשמירת כושר ההשתכרות שלהם. כל שאר המטרות והמיומנויות עליהן אנחנו עובדים בזמן אפסון הילדים אצלנו - "סבבה", אומרים לנו, "תעשו מה בראש שלכם. העיקר קחו אותם מאיתנו".

זה לא דבר חדש לומר על מערכת החינוך, אגב. לא מכבר הרציתי בפני מנהלי בתי-ספר על חוויות מפתח ונקודות מפנה בחינוך. אחד המנהלים קם ונשא דרשה בפני עמיתיו: מערכת החינוך היא מתקן הכליאה הגדול של מדינת ישראל, אמר. ואכן, יחסם של רבים אל מערכת החינוך נע בין תפיסתה כאפסנאות לבין היותה מתקן כליאה. ובבסיסה, זו אותה אבחנה.

בייביסיטרים משכילים, אבל בסופו של יום - בייביסיטרים

אז עמיתיי המחנכים והמחנכות - זו האמת המרה: כך רואים אותנו הורים רבים, כך רואה אותנו משרד האוצר וממשלתו. תופשים אותנו כאפסנאים וכמשגיחי כלואים. כמשרתי הכלכלה והתעסוקה. רואים בנו אמצעי למטרה חיצונית לחינוך. מכשיר לייצור כסף. ההכשרות המקצועיות שלנו לא מאוד חשובות להורים, ההשתלמויות הבית-ספריות נראות לאוצר כאמצעי סחיטה לתוספות שכר.

התפישה של החינוך כמתקן אפסון מראה כי לציבור אין אמונה עמוקה בחינוך כמטרה ובנו כמחנכים. רבים לא מצפים מאיתנו להפליא פלאים בכיתות הלימוד. מספיק שנשמור על הילדים, שלא נשפיל אותם, שנדאג שאין אלימות וחרמות. בייביסיטרים משכילים, אבל בסופו של יום בייביסיטרים באפסנאות חינוכית.

אז חבריי וחברותיי בחינוך, אם לא נפליא פלאים בבתי-הספר ובכיתות, רק נאושש את הציפייה החברתית הנמוכה הזו. עלינו לשכנע הורים וממשלה שהכיתות שלנו הן לא חדרי אפסנאות. עלינו להוכיח שחינוך נעשה לשם עצמו, לא כאמצעי כלכלי. ולכן עלינו לחולל בחינוך פלאים. עלינו לראות במעשינו החינוכיים כמעשי פלאים, ולתפוש עצמנו כמחוללי פלאות. ההוראה שלנו בכיתות ומחוצה להן צריכה לחולל ניסים - לרגש תלמידות ולהפתיע תלמידים. עלינו להוציא מהם כמו יש מאין. כמו קוסמים, עלינו לחשוף שיש בילדים וילדות הרבה יותר ממה שהעין רואה, יותר ממה שהוריהם הכירו, או ציפו למצוא בהם. כן, עלינו לחולל קסמים במערכת החינוך, ולהפוך את שנת הלימודים הזו לשנת הפלאות. כן, גם בשנה הנוראית השלישית של הקורונה.

עלינו להקשיב למסר התרבותי של דורון מדלי ולומר, כן, גם אנחנו מחוללים בישראל מהפכה של שמחה. גם בחינוך. לפיכך, עלינו לחשוב כיצד להפוך כול פעילות, כול שעה, כול יום, כול נושא, וכול שבוע לזמן שמחה. וכדי לחולל שמחה, עלינו לחולל פליאה, להפתיע, לאתגר. לתת לתלמידות ולתלמידים לחוות דברים באופן פעיל, לעשות דברים, לארגן דברים, להציג דברים שיצרו בפני אחרים, לחקור, לחולל, אפילו לשיר ולרקוד. ועלינו להאמין שהם רק התחילו, שהם יגיעו הרבה יותר רחוק מהדור שלנו, שאנחנו פה כדי לאפשר להם לעשות זאת בדרכם. ולכן, כול יחידת הוראה שלנו צריכה לחולל עבורם פליאה ושמחה. זו אולי הדרך היחידה בה נצליח להוכיח שהאמת המרה על החינוך אינה חייבת להיות גם האמת הניצחת שלו.

הכותב הוא חוקר ומרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית