סערת מיטב דש: אנשי הקבע תבעו וזכו, מה הסיכויים שגם אחרים ייהנו?

בשבוע שעבר נתנה השופטת מיכל אגמון-גונן פסק דין דרמטי בו חייבה את בית ההשקעות מיטב דש לפצות ברבע מיליארד שקל את עמיתי קופת הגמל "תגמולים", אותה רכשה מבנק הפועלים במסגרת רפורמת בכר.

הטענה הייתה שמיטב דש העלתה דמי ניהול בניגוד להסכמים של הקופה עם העמיתים, הסכמים שתועדו בפנקס שזכו לו רק אנשי הקבע. בפסק דין ארוך ומנומק, מעלה השופטת הרבה מאוד טענות נגד הפרקטיקה שהייתה נפוצה בכל שוק ההון. כעת נותר לראות אם את ההגנה יקבלו רק אנשי הקבע, או גם החוסכים הפשוטים מן השורה.

הפרקטיקה: כך כולם החזירו את הכסף

"ההרגשה שלנו היום מקופות הגמל של בנק המזרחי שאפשר... יותר גבוהה", "מה זה יותר גבוהה, יותר גבוהה ב-65%". הציטוטים הללו, על גביית דמי ניהול גבוהים יותר, הם ציטוטים מהקלטת שיחה שהגישו לבית המשפט הבעלים הקודמים של אקסלנס, רוני בירם וגיל דויטש. השנה הייתה 2009, רגע אחרי משבר הסאב-פריים ששטף את העולם. בירם ודויטש מכרו את אקסלנס לחברת הביטוח הפניקס, ולאחר המכירה התגלע סכסוך בין הצדדים על מנגנון קביעת המחיר של אופציה שהייתה קיימת במסגרת ההסכם.

במהלך הסכסוך המתוקשר, הגישו השניים את הקלטת השיחה שהייתה מוכרת באותה העת כשיחת "המוסדיים האפסים", בה למעשה הוקלטה פגישת משא-ומתן בינם לבין מנכ"ל הפניקס דאז, יהלי שפי, ומנכ"ל דלק דאז, אסי ברטפלד (דלק שלטה בהפניקס באותה העת), למכירת בית ההשקעות.

הפגישה הייתה עסיסית מאוד. היא התחילה בשיחה על חקירה שהייתה באותה העת בשוק, המשיכה בתיאור מנהלי ההשקעות של המוסדיים כ"אפסים", והמשיכה לסיבה לשמה התכנסו - מכירת בית ההשקעות ותמחור האופציה. אחת ההצדקות למחיר, אותה העלו הבעלים הקודמים של בית ההשקעות, הייתה היכולת להעלות את דמי הניהול בקופות הגמל שנרכשו על-ידי אקסלנס מבנק מזרחי טפחות. זה לא היה במחשכים, זו לא הייתה פרקטיקה ייחודית למיטב דש, כך פעל כל השוק אחרי רפורמת בכר.

בתי השקעות רכשו קופות גמל - והעלו דמי ניהול, ומעבר לכך: בתי השקעות שזכו לרכוש קופה אחת או שתיים נרכשו לאחר מכן על-ידי גופים מוסדיים אחרים. כך היה עם מגוון בתי השקעות שהיו קיימים כאן ופרחו לאחר רפורמת בכר: הדס ארזים, פרפקט, אקסלנס, ועוד. גם בהחלפת ידיים זו התבצעה העלאה של דמי הניהול, על-מנת שהרוכשים יחזירו תוך זמן קצר את עלות הרכישה. העלייה בדמי הניהול הייתה כל כך חדה ופגעה בעמיתים, עד שהניעה את הרגולטור להוריד לבסוף את תקרת דמי הניהול בקופות הגמל מ-2% ל-1.05% מהצבירה. ממחקר שנערך עבור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת בשנת 2010 עולה כי שיעור דמי הניהול ברוב קופות הגמל שנמכרו בידי הבנקים עלו באופן משמעותי בשיעור מצטבר של 58% בין השנים 2009-2005 (בממוצע משוקלל לפי היקף נכסי הקופות בסוף שנת 2009).

  

מקרה דש: הבעיה בשיטה או בפנקס?

פסק הדין של השופטת מיכל אגמון-גונן בעניין רכישת קופת הגמל תגמולים על-ידי בית ההשקעות דש (כיום מיטב דש) דן בדיוק בפרקטיקה הזו. בתגמולים היו חברים אנשי קבע שהקופה לא גבתה מהם דמי ניהול. כאשר הם הצטרפו לקופה, הם קיבלו פנקס עם תנאי ההצטרפות בו נקבעו דמי ניהול בהצטרפות לתגמולים של 2 לירות ישראליות שהתרגמו ל-0% דמי ניהול בסופו של דבר. לאחר רכישת הקופה על-ידי דש, דמי הניהול עלו, כמו שעלו בכל קופות הגמל שנרכשו מהבנקים הן ברכישה ישירה והן בגל המיזוגים בין בתי ההשקעות שבאו אחריה.

השופטת בפסק דינה, נעה בין שני צירים. הציר החוזי היבש שאומר: יש לעמיתים פנקס, כתובה בו התחייבות לדמי ניהול מסוימים, וזהו, זה מה שמחייב מכאן והלאה ביחסים מול העמיתים, לא משנה מי מנהל את הקופה ומי רוכש אותה. הציר השני הוא הציר המהותי יותר, שבו היא יוצאת נגד הפרקטיקה עצמה.

על אף פסיקות קודמות שקבעו כי דמי ניהול אינם זכות של העמיתים בקופות, אלא תשלום המועבר לקופה, היא קובעת כי לא נגזר מכך שהעלאת דמי הניהול פוגעת בעמיתים: "הרי שככל שדמי הניהול גבוהים יותר, היתרה שתיוותר בידי העמיתים עם פרישתם קטנה יותר, וזוהי בוודאי פגיעה משמעותית".

השופטת מדגישה גם את נוהל העברת קופות הגמל מרצון משנת 2006 שנועד להסדיר את העברת הקופות במסגרת רפורמת בכר בו צוין כי רציפות זכויות העמיתים תישמר כאילו לא חל שינוי, וכן לפי הנוהל: "לא ייווצרו נכסים או רווחים לחברה המנהלת הקולטת מעצם העברת זכויות הניהול".

דובר על החזר ההשקעה בקופה בתוך פחות משנתיים, ולא תוך 5 שנים כפי שצפו במיטב דש בגלל העלאת דמי הניהול, ולבסוף קבעה השופטת כי מעבר להפרת החובה החוזית, מיטב דש "הפרה את חובת הנאמנות שלה כלפי עמיתיה, בעיקר בעת שנהגה בניגוד לטובתם וחטאה בהעדפת שיקולים אחרים על פני טובתם", כלומר הפרקטיקה פסולה.

 אילן רביב, מנכ''ל מיטב דש / צילום: כדיה לוי

הפסיקה מגדירה מחדש את חובת הנאמנות

השופטת פתחה את פסק הדין בחובת הנאמנות, ובצדק: זהו הבסיס שעליו מתבססים יחסי עמיתי קופות הגמל וקרנות הפנסיה עם הגופים המנהלים.

מה כוללת חובת הנאמנות? בפועל, זוהי חובה שמתעצבת כל פעם מחדש: פרקטיקות בעייתיות עולות וצצות, והמחוקק או בית המשפט שרוצים למנוע אותן קובעים כי הן אסורות לפי חובת הנאמנות. וטוב שכך: הגופים המוסדיים חזקים, יצירתיים, ומשוכללים, וחובת הנאמנות אם מפרשים אותה נכונה, מונעת תרגילים יצירתיים. כאן, קבעה השופטת שהיא מונעת העדפה של החזר ההשקעה על-ידי העלאת דמי ניהול על פני האינטרסים של החוסכים.

מה יהיה על החוסכים שלא חברים בחבר?

אם הבעיה נחה בפרקטיקה, כפי שקבעה השופטת, לא רק אנשי הקבע נפגעו ממנה. בואו נשים את הדברים על השולחן: אנשי צבא הקבע זכו לתנאים מפליגים, הם מיוצגים על-ידי ארגון חבר החזק, נהנים מהטבות מרחיקות לכת, והיה להם ביד פנקס. את העלאת דמי הניהול בעת הרכישה, שלפי השופטת גונן היא העדפת אינטרס הקופה על פני אינטרס העמית, ספגו מיליוני העמיתים של קופות הגמל. אבל בקופות שלהם דמי הניהול שלהם עלו בהיקפים מבהילים והפחיתו את החיסכון הפנסיוני שלהם, ולהם, בניגוד לאנשי הקבע, לא היה פנקס ביד.

בואו לא נתבלבל. השופטת מגנה כאן על האוכלוסייה החזקה ביותר בקרב החוסכים לפנסיה - אנשי הקבע. פסק הדין הזה ימשיך לעליון, וכאן דרושה אבחנה חדה יותר: אם הבעייה היא חוזית, כלומר לאנשי הקבע יש פנקס שקובע את זכויותיהם וליתר החוסכים לא, אז מדובר בסיפור מסוג אחד. אבל אם הבעיה היא הפרקטיקה והפרת חובת הנאמנות, אז אנשי הקבע נפגעו ממנה הרבה פחות מיתר החוסכים לפנסיה.