הקמפיין נגד הגרעינים התורניים נובע משנאה ופוליטיקת זהויות

כבר שבועיים יורים עלינו, אנשי הקהילה הציונית דתית שמתגוררת בלוד. הפעם אלה לא יריות של אש וגם לא בקבוקי תבערה. הנשק החם הזה מונח בינתיים בקרן זווית, ממתין לסבב הפרעות הבא. מדובר בקרב אחר, מערכה על זכויות. הזכות שלנו, כיהודים, לחיות בערים מעורבות. מה יותר חמור? פרעות פיזיות או ערעור על עצם קיומנו? התשובה לא ברורה לי.

המערכה החלה עוד במאי, כשהיינו בעיצומן של הפרעות. תושבי לוד שהבית שלהם הוצת או פינו את ילדיהם מהעיר תחת אש, הגיעו לאולפני הטלוויזיה כדי לספר מה חוו, וכמעט התעלפו כששמעו שהם צד אחד במשוואה סימטרית. כשהתיישבו מול המראיין באולפן הממוזג, הוא הסביר להם שגם היהודים אשמים במה שקורה ברחובות. העובדות הברורות כשמש לא באמת עניינו איש. שמונה בתי הכנסת השרופים, למשל, לעומת אפס מסגדים. עשרות צימרים, בית מלון ודירות מגורים של משפחות יהודיות בלבד הועלו באש ונבזזו.

מספר ההרוגים, פצועי הלינץ' הירי והאבנים לא היו ברי השוואה בין הצד היהודי והערבי. סימטריה לא הייתה. היה כאן צד פוגע וצד נפגע, צד תוקף וצד שהפך לקורבן כי המשטרה לא תיפקדה. אבל העובדות הפריעו לסיפור שרבים מרגישים חובה להאמין בו: היהודים הם החזקים, הפריבילגים והכובשים, והערבים הם החלשים, הנכבשים ושואפי השלום.

אנשי תקשורת מעטים העזו להביט למציאות בעיניים ולהבין שמתרחש כאן אירוע בקנה מידה היסטורי, שהפעמונים מצלצלים בחוזקה, שיש כאן התקוממות לאומנית קשה וכואבת. האירועים האלה לא הקיפו את כל אזרחי ישראל הערבים, אבל הם היו מספיק רחבים ומערערים על מוסכמות, ונוצר צורך לחשוב מחדש על אמונות ותפיסות יסוד.

המערכה התודעתית

אנחנו, תושבי הערים המעורבות, ידענו שקרב התודעה רק התחיל והוא עתיד להימשך שנים. ידענו שנצטרך להמשיך ולספר מה היה כאן, כדי שהעובדות לא תישכחנה, כדי שהפורעים יובאו לדין, כדי שלא יהיה סבב פרעות נוסף. אבל לא שיערנו שהמערכה התודעתית הבאה תיפתח כל כך מהר, והחיצים יופנו אל היהודים המתגוררים בערים האלה. וזה מה שקורה כאן בשבועיים האחרונים.

קמפיין רווי שקרים, מצופה בהסתה, וטבול בשנאת הציונות הדתית, נע על גבם של אנשים שחזרו לבתיהם בקושי ומנסים לחזור לשגרה, לרקום מחדש את רקמת חייהם שנקרעה בגסות. כל מטרתו של הקמפיין הוא לעורר דה-לגיטימציה. לא לגיטימי שנגור בלוד ועכו, ברמלה וביפו.

כן, מתברר שקהילות ציוניות דתיות שמגיעות לגור יחד עם אוכלוסייה יהודית שאין לה לאן ללכת, אנשים שהיו יכולים לשכור דירה בכל מקום אחר בארץ, אבל בחרו לעשות טוב, לעסוק בפרויקטים חברתיים רבים מספור, מואשמים בקיצוניות ובחרחור מדנים. פעם קראו למעשים כאלו "ערבות הדדית" ו"ציונות", אבל זה היה מזמן.

המאמרים, הראיונות והציוצים נגד הגרעינים התורניים, לא באמת מחפשים את המשאבים הציבוריים שנגזלו (וגם זה לא היה ולא נברא) ולא שחיתות. הם מחפשים משהו אחר, עמוק הרבה יותר. הם מחפשים את הצידוק לכאוס שהתרחש כאן במאי. פרעות תשפ"א מציפות בעיות של קיצוניות ואלימות לאומנית ודתית בקרב ערביי ישראל. אבל אותם קשה להאשים, ובזה קשה לטפל.

הקורבן הכי זמין הוא הציוני דתי, רצוי שיהיה לו זקן וכדאי שיהיה לה שביס גדול, כדי שיהיה אפשר להטיל עליו את הסטיגמה של הימני הקיצוני, והופ, נמצא האשם. אם רק נגלגל הכל על הקורבן, אם רק נצעק על הציונות הדתית למה היא הלכה לבד, בחושך במחשוף ובחצאית קצרה, לא נצטרך להתמודד עם האנס. רק כך נוכל להסדיר נשימה ולדעת שאפשר לעצום עיניים לרווחה.

 כולנו גרעין תורני כנראה

הבעיה הקטנטנה בתיאוריה הזאת היא שהאלימות הערבית בזמן מבצע שומר החומות התפרשה על כל מרחבי הארץ. היא הופנתה גם נגד יהודים שנקלעו לטמרה ולאום אל-פחם, וגם נגד מי שניסה להגיע לגוש יישובי משגב. כביש 5, נזכיר, נסגר מפחד מתושבי כפר קאסם. רק השבוע הוגשו כתבי אישום נגד כמה תושבי לקיה שביצעו לינץ' בשלושה יהודים שנסעו בכביש 6. בכל אלה, למיטב ידיעתי, אין גרעינים ואין תורניים. כל הנפגעים הם יהודים שגרים בארץ שלהם. כן, מבחינת מי שפרע כאן במאי, כולנו גרעין יהודי אחד, שתוקע להם אצבע בעין בעצם נוכחותו במרחב הזה. את זה מובילי קמפיין שנאת הגרעינים עוד לא הבינו, אולי הם יבינו את זה בסבב הבא.

הכותבת היא עיתונאית בעיתון "בשבע" וחברה בגרעין התורני בלוד