טכנולוגיה מתקדמת? לא בבית ספרנו

פתיחת שנת הלימודים מגיעה אחרי שנה וחצי שבה התנסו הילדים בחודשים ארוכים של למידה מרחוק, שנכפתה בשל מגפת הקורונה. ככל שהתארך הזמן מחוץ לבית הספר התברר כי הצורך של המערכת ללמידה אינו רק בלימודי זום, אלא בהטמעה של מערכות דיגיטליות וכלים טכנולוגיים שיאפשרו למידה איכותית יותר.

האם מערכת החינוך ניצלה את הזמן ואת מגפת הקורונה כדי לשפר את הכלים הללו, מהו אותו "בית ספר מתוקשב" שאליו מגיעים הילדים וכמה כאלו יש בכלל, ובעיקר האם הכוונות לעשות צעד אל העתיד אפשרי בכלל עם מערכת המושתתת בחלקה הגדול על מורים ותיקים שכבר רואים מול העיניים את הפנסיה הקרבה והולכת.

בי"ס מתוקשב או שם מכובס למקרן ו־Wifi?

המהלך הראשון שנעשה עם פרוץ הקורונה הוא הפיכתם של בתי הספר במדינת ישראל למתוקשבים. ההגדרה של בית ספר מתוקשב כוללת קודם כל את הרמה הבסיסית ביותר - התקנה של מחשב אחד בכל כיתה, מקרן, מסך, רמקולים ורשת אלחוטית זמינה. אל אלו ניתן להוסיף ספריית השאלת מחשבים בבתי הספר, עבור אלו שידם אינה משגת.

בנוסף, בבית הספר ישנו תוכן דיגיטלי לשימוש התלמידים בהתאם להחלטת בית הספר וסביבת ענן שבית הספר משויך אליה - המאפשרת למידה שיתופית בין התלמידים, תקשורת מול התלמידים בצורות שונות וניהול קבצים (לדוגמת גוגל, מיקרוסופט ועוד).
נכון לסוף שנת 2020, כמעט כל בתי הספר במדינת ישראל תוקשבו בתקופת הקורונה, למעט המגזר החרדי - שם בערך כ-40 אחוז מבתי הספר תוקשבו, כך לפי גורם בכיר לשעבר במשרד.

משרד החינוך לא רואה בזום כפתרון יחיד ללמידה מרחוק, אלא בשילוב של מגוון פתרונות. לדוגמה, על פי המשרד, שודרגו התשתיות הטכנולוגיות ב-4,600 מוסדות חינוך, כך שמנהלים יכולים לרכוש תוכן דיגיטלי ללימוד של התלמידים. מנהל בית ספר היה יכול לרכוש תוכן בכ-8,000 שקל, לטובת שימוש המורים והתלמידים, ובכך לגוון את חומרי הלמידה שברשות בית הספר.

המשרד יכול לתכנן, אך הרבה דברים יכולים להתמוטט בדרך. על פי דו"ח המבקר שפורסם על הלמידה מרחוק, מספר הצפיות היומי הממוצע בשיעורים ששודרו במסגרת מערכת השידורים הלאומית בנובמבר 2020 היה 111,691, לעומת מספר הצפיות במרץ 2020 שעמד על 376,197 - ירידה של 70% במספר הצפיות. כלומר, ככל שהצורך שלמידה מתוקשבת ובדיגיטציה עלה - כך השימוש בתכנים האלו ירד.

על פי נתוני הדו"ח, 55%-80% מהתלמידים לא התחברו לתכנים הדיגיטליים באתרי התוכן של ספקי התוכן, בקביעות או בכלל.

עופר רימון, לשעבר סמנכ"ל תקשוב, טכנולוגיה ומערכות מידע במשרד החינוך, היה אחראי על כל הנושא של למידה מתוקשבת ולמידה מרחוק למשך 12 שנה במשרד החינוך, אומר כי המצב הזה הוא אמנם אילוץ, אבל הוא גם הזדמנות. "יש בתי ספר שעושים שימוש נהדר ביכולות האלו, ויש אצלם ובמשרד החינוך מערך תמיכה מאוד גדול. כמו כל כלי טכנולוגי - אתה תמיד יכול שלא להשתמש בו, או להשתמש בו ברמה בסיסית או להשתמש בו ברמה מתקדמת. לשם צריך לשאוף".

מנהל בית ספר ממרכז הארץ, שהסכים לדבר על מהלך התקשוב של משרד החינוך, אמר לגלובס: "מדובר במהלך חיובי. משרד החינוך הבין מוקדם את הצורך לתקשב את בתי הספר". על תוכנית השידורים הלאומית, שהושקעו בה סכומים ניכרים ואיפשרה לצפות במערכי שיעור מצולמים, אמר אותו מנהל: "זה היה מהלך לא טוב, שלא שירת אף אחד".

למה העשרת התוכן לא מחלחלת לשטח

למה העשרת התוכן לא הצליחה לחלחל לשטח? חלק מזה קשור למורים. מורים ותיקים, שהולכים ומתקרבים לעבר הפנסיה, לא בהכרח רואים את הערך או מצליחים להתחבר להתפתחות הדיגיטלית הזו. בנוסף, גם אצל המנהלים לא תמיד יש מודעות או אוריינטציה טכנולוגית כדי להוביל מהלכים כאלו.

לכן נשאלת השאלה, עד כמה משרד החינוך משקיע בהכשרות המורים והמנהלים את הכלים. על פי דוח המבקר, בספטמבר 2020 משרד החינוך החל להפעיל בבתי הספר הכשרה מוסדית המועברת בלמידה דיגיטלית. בהכשרה נלמדו כלים האמורים לסייע בעבודה במרחב הדיגיטלי.עם זאת, בסקר של הרשות הארצית למדידה והערכה מפברואר השנה הגדירו 25% מהמורים את הכלים והיכולות עבור הוראה מרחוק ברמה "בינונית ומטה".

האם המערכת מסוגלת בכלל להתאים את עצמה ללימודים שמושתתים על יותר דיגיטציה? שמואל אבואב, שהיה מנכ"ל משרד החינוך בעת פרוץ המגפה, מסביר שלא צריך ללכת לצד הקיצוני של דיגיטציה מוחלטת ויש משמעות גדולה גם למרחב הפיזי. "ילד לא יכול ליצור משמעת לימודית עצמית ולצקת תוכן ליום שלם במרחב הדיגיטלי, הוא חייב את המפגש החברתי. אבל בית הספר צריך לשנות את דרכי הלמידה - לא עוד לימוד פרונטלי יבש, אלא לשלב למידה בקבוצות או בצורה אישית. לקומה הזו להוסיף את המרחב הווירטואלי - באמצעות הכנסת סרטונים למשל", הוא אומר.

איך לקיים למידה וירטואלית ללא אינטרנט

הבעיה השנייה קשורה בעניין של דיגיטציה קשורה להיעדר תשתית מתאימה שיכולה לתמוך במהלך זה. ובמלים אחרות - תכנים טובים ככל שיהיו לא יעזרו ללא מחשב אישי לתלמיד וחיבור יציב לאינטרנט.

משרד החינוך דיווח כי במהלך השנה האחרונה גייס 1.2 מיליארד שקל ורכש 150 אלף מחשבים ניידים עם חבילת תקשורת - עבור תלמידים שאינם יכולים לרכוש בעצמם. ההערכה הזו התבססה על נתוני ה-OECD, שחסרים כ-135 אלף מחשבים לתלמידים. בנוסף, נרכשו כ-65 אלף טלפונים כשרים לתלמידי החברה החרדית. לפי הדיווח הזה, משרד החינוך סגר את רוב הפער שהיה קיים בנושא זה.

אז הפערים הללו נסגרו? לא בטוח. בדיקות של מבקר המדינה בבתי הספר העלו שהמידע שנאסף על אמצעי קצה שנמצאים בבתים אינו מדויק ולא משקף את המצב האמיתי בשטח. ובבדיקה של המשרד עם מחוזות ומנהלי בית הספר, צוין כי "גם במועד הביקורת, בתום הסגר השלישי, עדיין היה מחסור של עשרות אלפי מחשבים לתלמידים וכן מחסור בתשתיות - המהווים חסם ללמידה מרחוק, בפרט בקרב החברה הערבית".

על פי סקר הורים שנערך בינואר-פברואר 2021, כ-25% מההורים אמרו שזמינות מחשב עבור תלמיד לצורכי למידה היא בינונית ומטה. ברמת תשתיות האינטרנט המצב גרוע יותר - כ-30% מההורים טוענים שחיבור יציב לרשת היה זמין במידה בינונית ומטה.

המבקר גם ציין כי גם אם במשרד החינוך אספו נתונים לגבי שימוש בכלים דיגיטליים, הרי שאלו חסרי משמעות ללא הבנה של הנתונים. לפי דוח המבקר, משרד החינוך לא דרש לקבל דיווח כמותני מבתי הספר על מידת ההשתתפות של התלמידים בלמידה סינכרונית מרחוק - לכן המשרד לא יכול לעקוב אחר יישום ההנחיות, לנתח אותן, להסיק מהן מסקנות, להפיק לקחים ועוד. לעומת זאת, בלמידה א-סינכורנית, משמע בתכנים המוקלטים, המשרד אוסף נתונים אבל לא מנתח אותם כדי להפיק תובנות.

בהתייחס לסוגיית איסוף נוכחות וניתוח הנתונים, במשרד החינוך אומרים כי הם "שוקדים על בניית מערכות איסוף נתונים מותאמת".