מהחנות המשפחתית לקרן ההשקעות הפרטית הגדולה בעולם: סטיבן שוורצמן חושף את פילוסופיית ההשקעות שלו

כשסטיבן שוורצמן היה צעיר, הוא עבד בחנות הווילונות והמצעים של הוריו בפילדלפיה. "התחלתי ללכת לחנות כשהייתי בערך בן עשר, בימי שבת", הוא נזכר עכשיו. "בעונת חג המולד העמוסה, הלכתי לחנות גם בשישי בערב. אבל לא הייתי טוב מאוד במכירות, כי אף אחד לא הדריך אותי. וגם לא הייתי טוב במיוחד באריזת חבילות, אני עדיין לא טוב בלעשות דברים עם האצבעות".

בכל זאת, עם הזמן, זיהה הזדמנות עסקית. "הסתכלתי סביב וראיתי שהחנות עמוסה למדי, והלקוחות אוהבים אותה. אז אמרתי לאבא שלי, 'למה לא נתרחב עם החנות לכל ארה"ב? אם אוהבים אותה כאן, למה שלא יאהבו אותה בכל מקום? יהיה לנו עסק ממש גדול'". שוורצמן האב לא היה מעוניין: לדבריו, בעסק כה גדול אי אפשר יהיה להשגיח על העובדים שלא יגנבו כסף מהקופה. הבן הצעיר לא השתכנע, וניסה להגיד שזו בעיה קטנה, שעסקים גדולים אחרים בוודאי מצאו לה פתרון. ועדיין, אביו עמד בסירובו.

"שאלתי אותו 'ומה אם נתרחב רק בפנסילבניה, המדינה שלנו?', הוא ענה 'אני לא רוצה לעשות את זה'. אז החלטתי שהוא פשוט לא רוצה לנסוע הרבה, ואמרתי, 'מה אם נתרחב רק בפילדלפיה? יש לנו חנות אחת, יכולות להיות לנו שבע או שמונה'. ושוב אותה תשובה, 'אני לא רוצה לעשות את זה'. אמרתי 'אבא, זה יצליח בקלות. אנשים אוהבים את המוצרים שלנו, את התצוגה. הם צריכים את המוצרים שלנו. למה אתה לא רוצה לעשות את זה?'.

הוא ענה לי: 'כי אני מרוצה. יש לי בית אחד, שתי מכוניות, שלושה ילדים, ואני מרוויח מספיק כדי לשלוח אותם לקולג'. אני לא שואף ליותר'. אמרתי לו שזה לא העניין. העניין הוא שאנחנו יכולים לעשות את זה. הוא ענה לי 'סטיב, אני אוהב את החיים שלי. אני אדם מרוצה, ששמח בחלקו'. ואז הבנתי שאולי אני לא הייתי מרוצה בחלקי כמוהו. הוא היה אדם נהדר, שמח, ומצחיק, שהיה יותר חכם ממני. זה לא נראה לי הגיוני, אבל למדתי, כבר בגיל צעיר, שלא כולם רואים את העולם באותו אופן".

יש מי שיאמר שזו עמדה סבירה לגמרי, להיות מרוצה מסגנון החיים הזה. אבל נראה שלא עבורך.
"זה לא היה קשור רק לסגנון החיים. זו גם היכולת לראות משהו. עכשיו כשאני מבוגר יותר, אני מבין למה דברים מסוימים מניעים אותי. זה לראות משהו שאתה יכול ליצור - ואז ללכת וליצור אותו. זה לא רק תוצאה כלכלית. זה התענוג שבחזון ובמימוש שלו".

ואם שוורצמן רצה יותר, הרי ששישה עשורים מאוחר יותר, הילד שהתעצב במעמד הביניים באמריקה של שנות החמישים הוא היום אחד האנשים העשירים בעולם, שהונו מוערך ב־36 מיליארד דולר (על ידי בלומברג). הוא ייעץ וסייע לשורה של נשיאים אמריקאים, ובמיוחד לנשיא טראמפ (שעל התמיכה המתמשכת בו ספג לא מעט ביקורת), והיה לאחד מגדולי התורמים של המפלגה הרפובליקאית. הוא היה לפילנתרופ ששמו מתנוסס על הספריה הציבורית בניו יורק, באוניברסיטת אוקספורד, באוניברסיטת צ'ינגואה בסין. בסוף השנה שעברה הודיע כי יתרום את רוב הונו (ובכך הצטרף הצטרף ל־Giving pledge של ביל גייטס ו־וורן באפט).

בלקסטון, החברה שייסד, היא ענקית פיננסים שמנהלת נכסים בהיקף של 650 מיליארד דולר, שולטת בחברות שמעסיקות מאות אלפי עובדים, ומחזיקה מיליוני מטרים רבועים של נדל"ן ברחבי העולם. שוורצמן גם היה, עוד טרם המשבר הפיננסי של 2008, סמל לעושר המופלג ואולי אף מופרך שנצבר בוול סטריט, ולנכונות לחגוג אותו באופן ראוותני.

כיום, שוורצמן כבר בן 74. ב-2019 הוציא ספר בו הוא מנסה לשזור את סיפור חייו עם תובנות עסקיות: "שיעורים במצוינות", שיצא לאחרונה בעברית (בהוצאת מטר). קריאה בספר מספקת הצצה לעולמות הפיננסים, הפוליטיקה והפילנתרופיה, ולאופן שבו הם שלובים זה בזה בפקעת לא ניתנת להתרה.

בראיון איתו, שנערך בזום ממשרדי בלקסטון בלונדון, שוורצמן מספר שאביו עבד בחנות כמעט שבעה ימים בשבוע. "הנחתי שזה מה שאנשים עושים", הוא אומר, ומתאר תקופת ילדות "נפלאה". "למדתי הרבה מהורי על פתיחות והישגיות. כילדים, ציפו מאיתנו להצליח בבית הספר ובספורט, וכמעט אף פעם לא קיבלנו חיזוקים חיוביים. זה פשוט מה שהיית אמור לעשות. ואולי זה יצר רצון לאורך כל החיים שמישהו יגיד לך שאתה מצליח", הוא צוחק. "כך שנראה שזו טכניקת הורות מאוד אפקטיבית".

 החנות המיתולוגית של הוריו. ''אמרתי לאבא, 'למה שלא נתרחב לכל ארה''ב?''' / צילום: מתוך אלבום משפחתי

"מאוד עוזר לדעת מה אתה עושה"

כרטיס הכניסה של שוורצמן אל האליטה האמריקאית לא היה הצטיינותו בלימודים, אלא דווקא הספורט. שוורצמן התקבל לאוניברסיטת ייל (הבחירה השנייה שלו אחרי הרווארד), לא בזכות הציונים שלו, וגם לא בזכות העובדה שהיה נשיא מועצת התלמידים בתיכון, אלא בזכות הצלחתו בריצה. אחד הסיפורים שלו מאותה תקופה הוא על הפעם שבה השלים בכיתה ט' מרוץ קרוס-קאנטרי עם פרק יד שבור, לאחר שהחליק בתחילתו. הוא שבר שיא, קרס, נכנס להלם, ופונה לבית חולים.

ברקע עמדה דמותו של מאמן הריצה שלו בתיכון, ג'ק ארמסטרונג, שדרש וקיבל מהאצנים שלו הקרבה. שוורצמן הקיא בסוף האימונים מרוב מאמץ. "רצית לקבל את אישורו", שוורצמן מספר היום. "הוא היה איש מקסים, והתמחה בעיסוק שלו. הוא ידע כמה רחוק הוא יכול לדחוף אותך לפני שתנשור. והוא עשה את זה באופן שמח. כל מה שרצית לעשות היה לעמוד ביעדים שהציב". מה שעוד היה בולט, נזכר שוורצמן, הוא שהוא תמיד העביר את המסר באופן רגוע.

אלה דברים שניסית לאמץ?
"אני מניח שהפנמתי כמה דברים ממנו. אני לא מרים את הקול ומעולם לא הרמתי, לא משנה כמה המצב קשה. למדתי שעל ידי שינוי הטון שלך, והריווח שבין המילים, אנשים יכולים להבין אם אתה מרוצה או לא. כשאני לא מרוצה, אני מדבר יותר לאט", שוורצמן מדגים בתיאטרליות, "ואז כולם צריכים להתמקד בזה. ומאוד עוזר לדעת מה אתה עושה", הוא מציין.

באוניברסיטת ייל למד שוורצמן תואר ראשון ב"תרבות והתנהגות" (תואר משולב שכלל פסיכולוגיה, סוציולוגיה, ביולוגיה ואנתרופולוגיה). "כשסיימתי את הקולג', לא ידעתי מה זו מנייה או אגרת חוב. לא לקחתי אף קורס בכלכלה", הוא אומר, ומוסיף שכיום כנראה לא היה מקבל עבודה באף מהפירמות הגדולות בוול סטריט. "מה שאומר לך משהו על האופן שבו אנחנו שוכרים אנשים. הם יותר ויותר שכלתניים, וסיימו את הלימודים בהצטיינות או בהצטיינות יתרה - ואני לא הייתי אף אחד מהם".

מה ששוורצמן כן רכש בלימודים, הם קשרים. הוא התקבל למועדון "סקאל אנד בונז", אגודת הסתרים הנודעת של ייל (מי שהיה חבר בה, שנה מעליו, הוא הנשיא לעתיד ג'ורג' וו. בוש). בטקס סיום התואר, הוא נבחר לשאת את הנאום מטעם הסטודנטים. בניסיון לבחור מסלול, שוורצמן השיג פגישה עם אברל הארימן, לשעבר מושל מדינת ניו יורק, ובעצמו בוגר של סקאל אנד בונז, שייעץ לו להרוויח כמה שיותר כסף. לאחר הלימודים, ב-1969, בוגר ייל אחר עזר לו לקבל ראיון עבודה בבנק ההשקעות דונלדסון לופקין אנד ג'נרט (שלימים נבלע על-ידי קרדיט סוויס). אחרי שעבר את ראיון העבודה, שוורצמן הציג דרישה למעסיק החדש שלו: הוא חייב לקבל משכורת מעט גבוהה יותר משהוצעה לו, כדי לקבל את השכר הגבוה ביותר מבין בני הכיתה שלו (10,500 דולר). דרישתו התקבלה.

"עשינו מגוון שגיאות"

הקריירה של שוורצמן התחילה באמת ב-1972. אחרי שירות מילואים קצר (זו היתה מלחמת ויטנאם, הוא נרשם לשירות, עבר מילואים, אך לא נשלח להילחם) ותואר שני במנהל עסקים מהרווארד (הוא לא התקבל ללימודי משפטים באוניברסיטאות המובילות), הוא החל לעבוד בבנק ההשקעות ליהמן בראדרס.

אלה היו הימים שלפני הזינוק של וול סטריט. אם היום המוסדות הפיננסיים הגדולים הם גופי ענק, שמעסיקים צבא של בוגרי MBA, מתמטיקאים ומתכנתים, וחמושים בכוח מחשוב אימתני וים של נתונים, הרי שאז התמונה היתה שונה. ליהמן בראדרס, כותב שוורצמן בספרו, "היה מלא בטיפוסים מעניינים: סוכני סי‑אַי‑אֵיי לשעבר, אנשי צבא לשעבר, עובדי תעשיית הנפט שהתגלגלו לתחום הפיננסי, בני משפחה, חברים, אנשים אקראיים". את החישובים ביצעו ידנית.

בניגוד לימינו, הוא מוסיף עכשיו, "לא היתה שם פירמידה אנושית שבה יש שותפים, מנכ"לים, סגני נשיא וסגני נשיא בכירים, עמיתים בכירים, עמיתים ואנליסטים". במקום זאת, היו שלושים שותפים, שלכל אחד מהם צוות עובד זוטר יותר, וזהו. שוורצמן פרח בסביבה הזו, וקודם במהירות לשותף. ב-1980, בגיל 32 בלבד, זכה לכתבת פרופיל בעמוד הראשון של מוסף העסקים של הניו יורק טיימס, מחווה בידיו נמרצות, תחת הכותרת "שדכן המיזוגים של ליהמן". שני הטלפונים במשרדו, סיפרה הכתבה, מצלצלים ללא הרף.

חמש שנים מאוחר יותר הגיע הצעד הגדול של שוורצמן: הוא עזב את ליהמן, והצטרף למנכ"ל הבנק היוצא, פיט פיטרסון. ביניהם הפרידו 21 שנים. שוורצמן היה הצעיר הנמרץ, פיטרסון, המבוגר המקושר. יחד הם הקימו חברת בוטיק לייעוץ למיזוגים ורכישות. "בלקסטון", משחק מילים על שמות המשפחה של שניהם (שוורץ ופטרוס, המקור היווני לשמו של פיטרסון). הם היו בטוחים שיינשאו על גלי ההצלחה שלהם בליהמן - וגילו שאף אחד לא מחזיר להם טלפונים.

"עשיתי טעות", שוורצמן אומר עכשיו. "השותף שלי היה יו"ר ומנכ"ל ליהמן, ואני הייתי ראש מחלקת המיזוגים. חשבנו שכולם יתנהלו מולנו עסקית בדיוק אותו דבר. אנחנו היינו אותם אנשים, למה שישנו את איך שהם חושבים עלינו? הם הרי הכירו אותנו היטב. ובכן, כשאתה מאבד את המותג שלך, אנשים לא מסתכלים עליך אותו דבר".

פיטרסון ושוורצמן החלו לשלוח מכתבים. "פנינו ל-450-500 לקוחות פוטנציאליים שהכרנו, ואף אחד לא התקשר בחזרה".

זה המון.
"הבנתי שאני בצרות. אני זוכר שישבתי עם השותף שלי ואמרתי לו 'פיט, מה האסטרטגיה שלנו כרגע?'. והוא אמר, 'טוב, נחכה שלושה שבועות ונתקשר אליהם שוב, אולי יהיה לנו מזל'. זו לא היתה בדיוק אסטרטגיה עתירת השראה. אבל בסופו של דבר שכרו אותנו. המשימה הראשונה שלנו היתה עבודת ייעוץ בחמישים אלף דולר לחברת תרופות. לשם השוואה, כשעבדתי בליהמן, לא קרה ששילמתי שכר טרחה משפטי שעלה פחות מחמישים אלף דולר. כך שכל העסק היה די מזעזע. זה ממש קשה להתחיל דברים".

שלושה וחצי עשורים מאוחר יותר, בלקסטון היא היום ענקית השקעות שידה בכל (כשייסד את החברה עם פיטרסון, אומר שוורצמן, "לא חלמתי שיבוא יום שנהיה מנהלי הנכסים האלטרנטיביים הגדולים בעולם"). פיטרסון ושוורצמן, שהתחילו כאמור כבוטיק ייעוץ למיזוגים ורכישות, הבינו שגם הם רוצים להשתתף בחגיגת הרכישות הממונפות שהתפתחה בוול סטריט (על מודל הרווחים של קרנות השקעה פרטיות - ראו מסגרת), וסיימו לגייס קרן השקעות פרטית ראשונה באוקטובר 1987, ימים ספורים לפני קריסת שוק המניות ב"יום שני השחור".

אך בדרך היו גם כישלונות, ששוורצמן מספר עליהם בספר בפתיחות. עסקה כושלת אחת מתחילת הדרך מהדהדת בו עד היום: רכישת חברת פלדה בשם אדג'קומב, עסקה שהביא אחד השותפים הצעירים. "החווייה של אדג'קומב היתה נוראית. עשינו מגוון שגיאות שמתאים לחבורת חובבנים שמעולם לא היו בעסקי ההשקעות. אפילו לא היו לנו ועדות. לא היו לנו מצגות כתובות". שוורצמן נזכר איך אחד השותפים בחברה שמע על העסקה הנרקמת, ונכנס למשרד שלו כדי להזהיר שאדג'קומב בדרך לפשיטת רגל. שוורצמן זימן אליו גם את השותף שהביא את העסקה, כדי ללבן את העניינים. "שניהם היו מולי, ואני ישבתי ליד השולחן שלי כאילו הייתי אדם חשוב, ובחרתי בצד הלא נכון. תוך ארבעה חודשים הם (אדג'קומב) אפילו לא יכלו לעמוד בתשלומי הריבית.

"כל הסיפור היה חוויה צורבת. אחד המשקיעים זימן אותי לפגישה, שבה הוא פשוט צרח עלי. אי אפשר לחזור על חלק מהדברים. אתה יושב מולו, ופשוט סופג את זה, כי זה מגיע לך. יצאתי מהפגישה ואמרתי לעצמי שלא הולכת להיות לי עוד פגישה כזאת בחיים. אנחנו ניצור שיטה שתוודא שיש לנו פתיחות אינטלקטואלית וקוגניטיבית מלאה. ואם אנחנו מעריכים שאנחנו עלולים להפסיד, אנחנו לא הולכים לעשות את זה. אם רק נרוויח בכל פעם שנשקיע, רוב הסיכויים שבסופו של דבר נהיה מאוד שמחים".

הצלקות מהרכישה הביאו אותו לפתח תהליך מסודר, שבו רוב המוקד הוא על החסרונות האפשריים של ההשקעה - לאו דווקא על הרווחים שעשויים לצמוח ממנה.

"מעולם לא היה לי כסף", הוא מסביר עכשיו. "כך שאחרי שהתחלתי להתקדם והיה לי כסף, היה לי מאוד קשה רגשית להתמודד עם הרעיון של להפסיד אותו. הבנתי גם שאתה לא הולך לרכוש חברים אם תיקח מאנשים כסף ותפסיד אותו. זו תהיה הפעם האחרונה שתשמע מהם. צריך להיות כמו רופאים, שהכלל הראשון שלהם הוא לא לעשות נזק.
לעיתים קרובות סיפורים על הצלחה קשורים ללקיחת סיכונים, להימורים גדולים.

"זה רעיון נוראי. רוב היזמים הטובים לעולם לא חושבים שהם לוקחים סיכון - האנשים שמדווחים עליהם חושבים שהם לוקחים סיכון. לקחת סיכונים זה סוג של טירוף. כדי להיות יזם נהדר, אתה צריך לראות משהו שאנשים לא רואים, סוג של הזדמנות שאפשר להשיג באמצעות מאמץ אדיר, גיוס אנשים טובים, כשלפעמים גם צריך הון. לראות הזדמנות שאתה מאמין שהיא מאה אחוז הצלחה. אני לא אוהב לצאת לקרב במחשבה שיש סיכוי של 60% שננצח. מי יעשה כזה דבר?! אתה רוצה לוודא שאם אתה עושה משהו, זה הולך לעבוד. אתה עשוי לבצע השקעות גדולות שמישהו אחר ייראה בהן הימור. אבל אתה לא חושב שזה הימור - כי זה יהיה חסר אחריות".

האם התיאור הזה אכן מתאים לכל העסקאות של שורצמן? לא בטוח. בביקורת על הספר הגדיר ה"אקונומיסט" את העסקה בה קנתה בלקסטון את הילטון ב-2007, ערב המשבר הפיננסי, בסכום עתק של 26 מיליארד דולר, כ"פזיזה באופן קיצוני" - גם אם בסופו של דבר, ב-2018, כשבלקסטון מכרה את שארית אחזקותיה בהילטון, זה היה ברווח מצטבר של 14 מיליארד דולר. שוורצמן עצמו, באופן לא מפתיע, דחה באחד הראיונות את הפרשנות הזאת. זה נראה מסוכן רק מבחוץ.

שוורצמן הופך לדמות ציבורית

באמצע שנות האלפיים סטיבן שוורצמן כבר היה אדם עשיר ומקושר, בעל מהלכים בוול סטריט ובוושינגטון. בלקסטון היתה חברת הפרייבט אקוויטי הגדולה בעולם, וניהלה נכסים בשווי עשרות מיליארדים. ובכל זאת, כחברה פרטית, המושקעת בעסקאות סבוכות בחברות פרטיות, היא יכלה לשמור על מידה של חשאיות, כפי שהחברות בתעשייה העדיפו לעשות. גם שוורצמן טרם היה לדמות ציבורית.

כל זה השתנה ב-2007, בשרשרת אירועים שהתחוללה תוך חודשים ספורים. באביב אותה שנה, למרות שהעריכה שהשוק נמצא ברמות מסוכנות, בלקסטון ביצעה את עסקת הפרייבט אקוויטי הגדולה אי פעם. היא רכשה בארבעים מיליארד דולר את EOP, בעלת המשרדים הגדולה ביותר בארה"ב, מידיו של המיליארדר סם זל - ומיד פירקה אותה ומכרה את רוב הנכסים (מתוך רצון למזער סיכונים). חודשים ספורים לאחר מכן, ורגע לפני ששוק המניות הגיע לשיא, הפכה בלקסטון לחברה ציבורית. בהנפקה שלה, בקיץ 2007, היא גייסה 7 מיליארד דולר. זו היתה ההנפקה השנייה בגודלה באותו עשור, אחרי גוגל.

שוורצמן לא רק גרף 677 מיליון דולר (תוך שהוא משאיר 23% מהבעלות על החברה בידיו), אלא גם הפך לדמות ציבורית, על כל הנלווה לכך. בכתבת פרופיל שהתפרסמה עליו בוול סטריט ג'ורנל, ערב ההנפקה, הוא הציג את עצמו כמי שרואה את ההתמודדות על עסקאות כקרב לחיים ולמוות. "אני רוצה מלחמה - לא סדרה של עימותים. אני תמיד חושב על מה יהרוג את המתמודד האחר".

באותה הכתבה, גם אורח חייו הנהנתני נחשף לאור הזרקורים. הטבח שלו סיפר כיצד מחירי חומרי הגלם לארוחות שהוא מכין לשוורצמן ואשתו בסופ"ש אחד יכולים להגיע ל-3000 דולר, כולל סרטנים ב-400 דולר.

2007 גם עמדה בסימן מסיבת יום הולדתו השישים, בעלות של מיליוני דולרים, בבניין היסטורי במנהטן, פארק אווניו ארמורי. חלקים ממנו הוסבו להעתק של דירתו המפוארת של שוורצמן; במקום הוצבו עותקים של אוסף האמנות שלו, כולל דיוקן של שוורצמן עצמו; הקומיקאי מרטין שורט הנחה, והתוכנית האמנותית כללה את רוד סטיוארט ופטי לה בל. את המסיבה, אליה הגיעו מאות אורחים מהצמרת העסקית והחברתית של ניו יורק, תיאר ה"ניו יורק טיימס" בתור סוג של טקס הכתרה.

בדיעבד, המסיבה הפכה לאירוע סמלי, שייצג את רגעי ההפרזה וההגזמה של העידן המוזהב ששרר טרם המשבר, ואולי גם ניבא את קיצו. כבר בתחילת 2008, כשהמשבר טרם פרץ במלוא עוזו, היא עמדה במוקד כתבת פרופיל על שוורצמן ב"ניו יורקר", בה פורטה גם רשימת הבתים שלו: טריפלקס בן 35 חדרים בפארק אווניו (שהיה שייך בעבר לג'ון ד. רוקפלר), אחוזה בפלורידה, וגם בתים בהמפטונס, בג'מאייקה, ובסן טרופה.

באותה כתבה סיפק פיט פיטרסון (שהלך לעולמו ב-2018), הסבר לסגנון החיים של שותפו. "אני בן של מהגרים יוונים", סיפר פיטרסון. "במשך שנים, קניתי בסיילים כדי לחסוך 25%, ולקחתי שאטל לוושינגטון כדי לחסוך כסף. חיכיתי 27 שנים לקנות את הדירה שרציתי. סטיב צחק עלי, אמר שזה לא רציונלי. אולי הוא צודק. סטיב הוא מדור אחר. גידלו אותם אחרת. הם אוהבים לצרוך. הם בומרים. הם רוצים הכל והם רוצים את זה עכשיו. לעזאזל עם העתיד!".

שוורצמן, לעומת זאת, נידב באותה כתבה פרט ביוגרפי, עליו הוא חוזר גם בספרו. בשנות התשעים התפתחה אצלו אותה מחלת כלי דם ממנה הלך סבו לעולמו בשנות הארבעים לחייו. עבורו, זו היתה תזכורת: החיים קצרים. "יש לנו זמן מוגבל, ואנחנו צריכים למקסם אותו", צוטט בראיון בניו יורקר.

כך או כך, נראה שהביקורת לא שינתה את טעמו האקסטרווגנטי של שוורצמן: לפי הדיווחים, מסיבת יום ההולדת השבעים, באחוזתו בפאלם ביץ' כללה בין היתר גמלים, לולייני טרפז והופעה של גוון סטפאני. אבל הזמנים השתנו: בעוד שהמסיבה ב-2007 גרמה ל'משבר קיומי' של שנה שלמה בוול סטריט, כך איבחן הניו יורק טיימס, הרי שהפעם המסיבה לא זכתה לתשומת לב מיוחדת.

"בהגדרה, יש כאן הפרזה"

שוורצמן זוכר היטב את התקופה שלפני המשבר הפיננסי. "היה מאוד קל לראות את שאנחנו בבועת אשראי, שהובילה למחירים שנראו לנו מאוד גבוהים", הוא מספר. "מה שעמד בבסיס העניין היו הלוואות, וההלוואות האלה סיכנו בסופו של דבר את המערכת הפיננסית. זה היה נכון במיוחד בתחום הנדל"ן, עם אגרות החוב מבוססות משכנתאות סאב־פריים". אבל רמות המינוף הגבוהות, הוא מוסיף, התגלגלו לכל העולם. "כך שיכולנו לראות את זה מגיע. מכרנו הרבה מההשקעות המחזוריות שלנו, והפכנו להרבה יותר שמרנים. ולקח לכלכלה העולמית שנים להתאושש מהמשבר הפיננסי".

בלקסטון עצמה לא חמקה לגמרי מהמשבר של 2008, ורשמה הפסדים כבדים באותה שנה. מחיר המנייה שלה דשדש במשך שנים. ובכל זאת, בשנים שאחרי המשבר, כאשר הבנקים נאלצו לצמצם את הפעילות שלהם, היא היתה מסוגלת להתרחב לעוד ועוד תחומי פעילות.

אחד מהם היה נפיץ במיוחד: אחרי התרסקות בועת הנדל"ן, מיליוני אמריקאים איבדו את ביתם ובלקסטון זיהתה הזדמנות והחלה לרכוש בתים שעוקלו. ב-2012, שוורצמן סיפר שבלקסטון רוכשת בתים בקצב של 100 מיליון דולר בשבוע. לקראת סוף העשור, בטרם מכרה את הפעילות הזאת, היא החזיקה ב-82 אלף בתים.

 התרסקות בועת הנדל''ן בארה''ב / צילום: Associated Press, Nick Ut

בלקסטון זכתה לכינוי: "בעלת הבית של אמריקה", וגם לביקורת נוקבת על התנהלותה, כולל מיועצות לתחום הדיור שמונו על ידי האו"ם, ומהסנאטורית אליזבת וורן, שדיברה על "בולמוס קניות" של בלקסטון אחרי המשבר הפיננסי, והאשימה את וול סטריט בהתנהלות חסרת בושה. בלקסטון, מצידה, דחתה את הביקורת, הסבירה כי היא תורמת לאספקת דיור איכותי להשכרה וגם טענה כי הכניסה שלה לשוק הדיור אחרי המשבר תרמה לייצובו.

לאחרונה, בלקסטון שבה להשקיע מיליארדים בדיור. וחזרו גם הטענות על כך שכניסת שחקנים עם כיסים עמוקים כמו בלקסטון לשוק הדיור, במיוחד כשההיצע מוגבל, עלולה לדחוק ממנו רוכשים ואולי אפילו שוכרים פוטנציאלים. שוורצמן, מצידו, קובע עכשיו ש"נשיגות הדיור" היא אכן נושא קריטי, "שנגרם על ידי מחסור משמעותי בהיצע ברחבי העולם, במיוחד באיזורים עירוניים גדולים". בלקסטון, הוא מוסיף בין היתר, חותרת להיות חלק מהפיתרון: היא מציעה למשפחות גישה לבתים שאחרת לא היו בהישג ידן.

בכל מקרה, מעבר לביקורת הספציפית, יש מי שמזהה כאן התפתחות בסיסית הרבה יותר (שאינה מוגבלת לבלקסטון): כניסה של הפיננסים לעוד ועוד היבטים של חיינו.

האם כיום, כאשר השווקים שוב מרקיעי שחקים, ואפשר לשמוע לא מעט דיבורים על הבועה, הוא מזהה הדים לימים של לפני המשבר ב-2008? "מה שקרה לאחרונה שונה למדי", מסביר שוורצמן, ומזכיר שלפני המשבר, דווקא לא נרשמה צמיחה מואצת או "התחממות יתר" בכלכלת המערב. ואז הגיע נגיף הקורונה, ואיתו הצעדים יוצאי הדופן של הממשלות והבנקים המרכזיים, כולל הזרמות כספים מסיביות, והורדת הריבית לרמות אפסיות.

"מה קורה כשאתה מציף את העולם בכמויות ענקיות של כסף? וכשהכסף לא עולה שום דבר? זה כאילו שהוא בחינם, ואנשים עושים עם זה דברים. והם דחפו למעלה את שוקי המניות, את שוק האג"ח. כך שבהגדרה, יש כאן הפרזה בהשוואה לעולם הנורמלי".
המציאות הזאת תימשך, אומר שוורצמן, עד שהבנקים המרכזיים ישנו כיוון. אבל ההבדל החשוב, הוא מוסיף, הוא שהפעם הזינוק במחירי הנכסים מבוסס הרבה פחות על חובות. "הוגן מצידך לשאול האם זה לא נראה קצת מנופח, קצת מטורף? התשובה היא, חלק מזה". כל עוד הדפסת הכסף נמשכת, שוורצמן מתקשה לראות ירידות. אבל גם בתרחיש שבו הרבה כסף יאבד בשווקי המניות, "שוקי החוב יהיו בסדר".

ההתבטאות הבעייתית

ב־2010, כאשר הנשיא אובמה הכריז על כוונתו לנסות ולסגור את פרצת המס ממנה נהנות קרנות ההשקעה הפרטיות, שוורצמן דיבר, במפגש פרטי, על כך שמדובר במלחמה - "כמו הפלישה של היטלר לפולין". הדברים דלפו, ואחרי סערה ציבורית, שוורצמן התנצל על האופן שבו התנסח. ב-2012, אובמה כבר נעזר בשוורצמן כמתווך בשיחות התקציב מול הרפובליקאים.

אבל הרעיונות של העלאת המס על רווחי הון, של הטלת מס עושר, או של סגירת פרצת המס ממנה נהנות קרנות ההשקעה הפרטיות, שבים ועולה לאורך העשור האחרון. זה עשור שבו פערי ההכנסה והעושר בארה"ב, וגם במקומות אחרים, זינקו ללב סדר היום הציבורי, והפוליטי.

שוורצמן עצמו רשם בשלוש האחרונות גידול מדהים בעושרו, שגדל פי שלושה, ל-36 מיליארד דולר, בין היתר תודות לזינוק יוצא דופן של מניות בלקסטון (שנמשך גם בשבועות האחרונים) אחרי עשור של דריכה במקום. חלק מהזינוק הזה נובע משינויים במבנה התאגידי של בלקסטון, שתרמו לעלייה במחיר המניה, וחלקו נובע מים הכסף שזרם לשווקים בעקבות הקורונה. שוורצמן, כמובן, הוא לא בעל ההון היחידי שרשם גידול משמעותי בשוויו - בעיצומה של מגפה.

שוורצמן ער לכך, ומסביר שהזרמת הכספים לשווקים היא רק חלק מההסבר. "המנייה של החברה שלנו, בלקסטון, הכפילה את שווייה פי 4 בשלוש שנים", הוא אומר, ומסביר מדובר בסוג של תיקון: "בעשר השנים שקדמו לכך התלוננתי שאנחנו סובלים מהערכת חסר נמוכה באופן דרמטי.

 שוק ההון / צילום: Reuters, Brendan McDermid

"ויש פופוליזם שהתפשט בעולם המערבי, ששינה את הממשלות ומנסה להחזיר את שיווי המשקל. כי כולם בחברה זקוקים להזדמנות להתפרנס כראוי".

שוורצמן מציע שני כיוונים לשינוי. האחד הוא הגדלת שכר המינימום בארצות הברית ל-15 דולר: "צריך שיותר כסף יגיע ליותר אנשים", הוא אומר, ומוסיף שהוא קורא לכך כבר שנים. עליית שכר שכזו, לדבריו, "תהווה סוג של מס על הקהילה העסקית". הכיוון הנוסף הוא שיפור דרמטי של מערכת החינוך, כך שהשכלה מצוינת תהיה נגישה לכולם. "אם לא נדאג שהאנשים שלנו יהיו משכילים, וללא הכנסה כלכלית מתאימה, אז יהיה חוסר הוגנות מסוים בחברה שלנו, מה שיוביל לכל מיני תוצאות".

בלקסטון השיאה תשואות למשקיעים שלה, ויצרה ערך לבעלי המניות שלה. אבל מה לגבי ה'תכלית' שלה (מושג ששב לדיון לאחרונה), או התפקיד החברתי הרחב יותר שהיא והמגזר הפיננסי ממלאים? אלה נושאים ששוב נפתחו לדיון השנה, כאשר הנשיא ביידן בכבודו ובעצמו קבע ש"וול סטריט לא בנתה את המדינה הזאת".

מה התשובה שלך לאמירה הזאת, ולסנטימנט שמגולם בה?
"התכלית של בלקסטון היא לספק תשואות חיוביות למשקיעים שלנו, שהם בעיקר גופי פנסיה ציבוריים בארה"ב ובעולם. הביצועים האלה תומכים בפרישה של עשרות מיליוני מורים, אחיות, כבאים ופנסיונרים אחרים, ובמשפחות שלהם. אנחנו עושים את זה על ידי כך שאנחנו עוזרים להצמיח ולשנות את החברות והנכסים שאנחנו משקיעים בהם - כולל להפוך אותם ליותר בני קיימא, מגוונים, ומנוהלים טוב יותר, דבר שאנחנו מאמינים שהוא קריטי להצלחה ארוכת טווח".

כך עובד הביזנס של בלקסטון

תעשיית קרנות ההשקעה הפרטיות, תחום שהיה שנים בליבת העיסוק של בלקסטון, היא תעשיה שמבוססת על גיוס כסף ממשקיעים גדולים, כמו קרנות פנסיה ענקיות - עם הבטחה להחזיר אותו כעבור כמה שנים (ולפעמים עשור), בליווי בתשואות נאות במיוחד. באמצעות הכסף הזה, קרנות ההשקעה רוכשות חברות פרטיות, או חברות ציבוריות שהופכות לפרטיות. חלק מהמתכון הוא שימוש נרחב בחוב (או "מינוף"). כמו ברכישת דירה, ככל שחלק גדול יותר מההשקעה ממומן באמצעות חוב, כך הרווח שנרשם כשמוכרים אותה גדול יותר. אלא שבמקרה של קרנות ההשקעה, יש עוד בונוס: את תשלומי הריבית על ההלוואה הן בדרך כלל מגלגלות על החברות שאותן רכשו.

יש שתי דרכים להסתכל על הקרנות האלה, ושוורצמן בעצמו מתאר אותן בספרו (בהקשר של מפגש ב-2006 עם קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, שסגנה כינה את הקרנות האלה "ארבה", שפושט על חברות, מרוקן אותן וממשיך הלאה). האחת, שמלווה את התחום מראשיתו, היא ש"תחום קרנות ההשקעות הפרטיות הוא בסך הכול סוג של הנדסה פיננסית מניפולטיבית, שהעוסקים בה מנותקים לחלוטין מהשטח, ואין להם שום נגיעה או אחריות כלפי המפעלים, החנויות, המבנים והמעבדות שאותם הם רוכשים", כך הוא מנסח זאת בספר.

שוורצמן רואה את הדברים אחרת, כמובן. לפחות בכל האמור בבלקסטון. "לא פחות מכפי שאנו משקיעים, אנו משמשים גם כבעלים ומנהלים", הוא כותב. "אנחנו מנסים לשפר את תפקודן של החברות שאנו קונים, ולסייע להן לצמוח מהר יותר". בגרסה הזאת, קרנות ההשקעה הפרטיות מביאות את המומחיות וההון שמאפשרים להשביח חברות - מה שעשוי להיות כרוך לעתים, כפי שהוא עצמו מודה, בפיטורים או במכירת חלקים מהחברה (על מנת "לפנות מקום" לעובדים אחרים וטובים יותר, בניסוחו, או כדי לשנות אסטרטגיה "ולהשקיע באפיק חדש").

לתמונה הזאת צריך להוסיף עוד שני פרטים. הראשון הוא נוסחה הידועה במספרים 2+20. מנהלי הקרנות לוקחים לכיסם מ-20% מהרווחים, ובנוסף גובים מדי שנה דמי ניהול של 2% מהכסף בקרן, בלי קשר לביצועים שרשמו. לאלה מצטרפת פרצה בתקנות המס, שהמחוקקים בארה"ב מדברים על סגירתה כבר שנים, כולל כיום, אבל עד כה לא עשו זאת (בין היתר תודות למאמצי הלובי של התעשייה), ומאפשרת למנהלי הקרנות לשלם שיעור מס נמוך במיוחד. בקיצור, זה עסק משתלם - לפחות למנהלי הקרנות.

ישראל: מדינה קטנה שהפכה לשוק המושלם

"הביקור הראשון שלי בישראל היה ב־1963", שוורצמן נזכר במתנת הבר-מצווה שקיבל מסבא שלו. "בבית הספר של יום ראשון, תמיד תרמנו כסף לנטוע עצים בישראל. ואחרי שנחתתי בישראל, כל הזמן חיפשתי: איפה כל העצים שלי? טיילנו בכל מקום - עבדתי קצת בקיבוץ, ונסעתי לנגב ולגליל".

"כמשקיע, ישראל היתה קטנה מדי לסוג הדברים שעשינו. התוצר של ישראל היה קטן למדי, והחברות היו קטנות בהשוואה לארה"ב או אירופה. אבל בלקסטון השתנתה כעסק, ואנחנו הרבה יותר מתעניינים בטכנולוגיה ובחברות צמיחה". בחודש אפריל השנה, בלקסטון הכריזה שקרן הצמיחה שלה תתחיל לפעול בישראל, ושבנוסף לנציג החברה בארץ, דני גילרמן, היא ממנה את יפעת אורון למנהלת הפעילות בתחום בישראל.

בלקסטון, מסביר שוורצמן, לא עושה השקעות ראשוניות, ולא הולכת להתחרות עם קרנות ההון סיכון המקומיות. "אנחנו אוהבים חברות כאשר הן מתחילות לצמוח, כשאנחנו יודעים שהן יכולות באמת להצליח. ואנחנו יכולים לעזור להן להתרחב בכל העולם. ועבורנו, ישראל היא השוק המושלם לגישה הזאת".

במקביל, הרחיב שוורצמן מאוד את הפעילות הפילנתרופית שלו בעולם בעשור האחרון, כשהוא מתמקד בעיקר בתרומות למוסדות חינוך. ב-2018, הוא הכריז על תרומה של עשרה מיליון דולר לספרייה הלאומית בירושלים (מי שדחף אותו, הוא אומר, היה ידידו ג'ייקוב רוטשילד). "סבא שלי תמך ב'קריית נוער ירושלים', ואבא שלי שהלך לעולמו נהג לתמוך בהם, אז הלפיד עבר אלי. לא מזמן נתתי להם כסף לבנות אולם התעמלות חדש על שמם של אבא שלי וסבא שלי. סבא שלי לא היה אתלט גדול, ואני בטוח שהוא היה מזועזע מכך שיש אולם התעמלות בירושלים שנקרא על שמו".

הצד המואר

למרות התנהגות השווקים ולמרות הדמיון למצב שקדם למשבר הכלכלי ב-2008, שוורצמן לא סבור שאנחנו באותו מקום: "העולם מוצף בכמויות ענקיות של כסף שלא עולה דבר, זה גורם לאנשים לדחוף למעלה את שוקי המניות והאג"ח כך שבהגדרה, יש כאן הפרזה בהשוואה לעולם הנורמלי. אך בניגוד למשבר הכלכלי של 2008 הפעם הזינוק במחירי הנכסים מבוסס הרבה פחות על חובות. כל עוד הדפסת הכסף נמשכת, לא יהיו ירידות. אבל גם בתרחיש שבו הרבה כסף יאבד בשווקי המניות שוקי החוב יהיו בסדר".

סטיבן שוורצמן (74)

אישי: יליד פילדלפיה, נשוי בשנית ואב לשלושה
מקצועי: יו"ר ומנכ"ל בלקסטון, ענקית ההשקעות הגלובלית אותה ייסד עם פיט פיטרסון בשנת 1985. הונו האישי מוערך בכ-36 מיליארד דולר. תורם בולט למפלגה הרפובליקנית, עמד לתקופה קצרה בראש פורום מייעץ לנשיא טראמפ
עוד משהו: הכריז כי יתרום את רוב הונו