ראוי שהשירות הקשה של האחיות יזכה אותן בפנסיה מוקדמת כמו בכוחות הביטחון

אני בת 61 ואני משמשת כאחות מזה 41 שנה. במהלך השנים שירתי ביחידות לטיפול נמרץ ומזה 23 שנה, אני משרתת בתפקיד אחות אחראית בביה"ח וולפסון.

מה לא עברתי בעשרות השנים האלו? טיפול בחולים קשים ומורכבים, נפגעי פעולות איבה ופצועי מלחמות. חוויתי הרבה מאוד הצלחות, יחד עם עמיתיי לעבודה והצלחתי להציל ולעזור בריפוי ובשיקום של הרבה מאוד מטופלים שידעו להודות ולהוקיר וזה סייע ב"תדלוק" שלנו. לצערי, היו גם מקרים עצובים בהם נתקלתי במקרי מוות של מטופלים ומקרים קשים אחרים. על אף שעם כל חולה עשיתי את המיטב, עדיין מתלווה תחושת תסכול כזו או אחרת כאשר אנו חוות כישלון.

עם השנים, כמוני וגם חברי וחברותיי, למדנו המון - תואר ראשון, תואר שני, קורס טיפול נמרץ ואין ספור קורסים נוספים במטרה להתעדכן ולהתקדם כדי שנוכל להעניק את הטיפול המיטבי לחולים הבאים בשערנו.

במהלך השנים, נדרשתי להקריב פעמים רבות את חיי הפרטיים, הן במפגשים משפחתיים והן מפגשים עם חברים עקב משמרות המתרחשות מסביב לשעון וכן העייפות שאף פעם לא נגמרת כתוצאה מהעומס הפיזי והמנטלי הכרוכים בתפקיד. ויתרתי אין ספור פעמים על מפגשים עם חברים בגלל המשמרות או העייפות. ואין לי ספק שבמהלך השנים לא התייחסתי במידה הראויה לבעיות משפחתיות אישיות אשר שצפו, מאותה הסיבה.

זה חלק בלתי נפרד מהמחיר שאנו, האחים והאחיות, הסכמנו לשלם, כי עם כל הקושי זהו מקצוע נשגב, מקצוע שאין שני לו ותחושת הסיפוק שאחות חשה כשהיא תורמת להצלתו של אדם היא מדהימה. יחד עם זאת, הזמן עושה את שלו - הגב כבר מכופף, העומס הנפשי הוא עצום והחוויות שאנחנו עוברים הן קשות ביותר. יש גיל שאתה מגיע אליו שאתה כבר רק "סוחב", פחות יעיל ,פחות מפוקס ופשוט שחוק.

בשנה וחצי האחרונות, כל אזרחי ישראל נחשף למסירות של האחיות שעמדו בחזית המלחמה נגד נגיף הקורונה תוך סיכון עצמי שלנו ושל קרובינו. אבל זאת, תחושת שליחות כפי שאנו עושות כל השנים - זוהי עבודתנו.

ודווקא בעת הזו אנו מוצאות את עצמנו במאבק נגד הארכת גיל הפרישה שלנו. במקום שהאחיות יזכו לפנסיה מוקדמת על שירותן במערכת הבריאות כמו שדרשה בעבר הסתדרות האחים והאחיות, אנו זוכות לאטימות מוחלטת.

לא בכדי, יש מקצועות שמתאפשרת פרישה מוקדמת כמו נשות הקבע או השוטרות, שההקרבה המקצועית והאישית שלהן למען החברה בישראל היא גדולה, אבל מה עם האחיות? במה אנחנו שונות?

אחיות שכל חייהן עבדו גם משמרות ערב ולילה שבתות וחגים, שהגיעו לבית החולים בזמן מלחמה או כעת במגפה ראויות לפרישה מוקדמת. בטח לא מגיע לנו להיאבק מול האוצר שמבקש להרחיק עוד את היציאה המיוחלת לגמלאות.
ויתרנו כל כך הרבה במהלך השנים, די, שחררו אותנו בכבוד.

הכותבת היא אחראית טיפול נמרץ לב, המרכז הרפואי ע"ש א. וולפסון