חסרי הבית בישראל נזנחו ולא נמצאים בראש סדר העדיפויות של אף אחד

תקופת החגים בפתח ואיתה שעתם היפה של משדרי ההתרמה, קמפיינים לגיוס תרומות לעמותות, פוליטיקאים שימהרו להכריז "אף אחד לא יישאר רעב" ופוליטיקאים שימהרו לצאת נגד. תמונות של שרים מתנדבים, חלוקות מזון, מבצעי התרמה. שנים שאותו מנגנון עובד נהדר עבור הרייטינג, אבל המספר העולה של האנשים שחיים מתחת לקו העוני מידי שנה מוכיח שנדרשת כאן חשיבה מחודשת.

בתחתית פירמידת העוני המתרחבת נמצאת אוכלוסיית חסרי הבית. אותה אוכלוסייה שקופה, נטולת לובי, חסרת הגדרה מדויקת. האנשים האלה שאנחנו עוברים לידם ולרוב מתעלמים מהם "כי הוא כנראה מסומם שהביא את זה על עצמו", אבל האמת היא שהמציאות הרבה יותר מורכבת מאותה מחשבה כמעט אוטומטית שחולפת לרובנו בראש. תקופת החגים, יותר מהכל, היא זמן טוב לחשבון נפש ממסדי אמיתי לגבי חוסר יעילות הטיפול בחסרי הבית, הרבה יותר מכל קמפיין. יעידו על כך בעיקר רחובות תל אביב וירושלים שמאז הקורונה הפכו למשכנם הקבוע של אלפי חסרי בית חדשים.

עד לפני הקורונה העריכו רשויות הרווחה כי קיימים מעל ל-3,000 חסרי בית בישראל, מתוכם 1,800 מטופלים על ידי הרשויות. המספרים האלה לא קרובים לשקף את המציאות האמיתית ברחוב, אחת כמה וכמה אחרי הקורונה. העמותות מעריכות כי המספר האמיתי מתקרב ל-6,000 חסרי בית.

הסיבה לפערים הגדולים במספרים נובעת מההגדרה הצרה של חסרי הבית בתקנון העבודה הסוציאלית, שאינה מכלילה ילדים מתחת ל-18 שנזרקו מהבית, אסירים משוחררים שאין להם בית לחזור אליו, משפחות שנזרקות לרחוב בגלל חובות, חיילים משוחררים ונשים שעוסקות בזנות ועוד ועוד. אלפים שמתמודדים עם התמכרויות ומצוקות נפשיות תלויים לחלוטין בחסדיהם של עוברי אורח. בנוסף, בעקבות הקורונה נוספו גם "ההומלסים החוזרים", אותם חסרי בית לשעבר שכבר מצאו עבודות ודיור אבל הקורונה לקחה אותם שוב לקצה. תוך שניה מצאו את עצמם שוב חסרי עבודה ודיור.

מדובר באוכלוסייה הכי מושתקת ושקופה שיש

כשאין מעקב אבל יש פער מהותי בהגדרות ועלייה מטאורית במספר חסרי הבית החוזרים והחדשים- דרך הטיפול חייבת לעמוד בסימן שאלה.

ארוחת חג חד פעמית, חלוקות מזון וסיורי רחוב הם דבר הכרחי ומבורך אבל מהווים פתרון פלסטר לבעיה שמצריכה ניתוח לב פתוח.

הבעיה האמיתית היא שמדובר באוכלוסייה הכי מושתקת ושקופה שיש. קל לערוך עוד קמפיין יח"צ ענק או משדר התרמה, כי אין עדיין לובי מאורגן עבור חסרי הבית בישראל שידרוש ממקבלי ההחלטות תכנון ארוך טווח. העמותות שעושות עבודת קודש הורגלו להילחם על תקציבים תקועים ומוגבלים, לא לעבוד יחד.

הדבר מתבטא לא רק בייצוג חסרי הבית מול מקבלי ההחלטות אלא גם באופי הטיפול בחסרי הבית. אם חסר בית אחד מטופל בעמותה אחת בבוקר ובערב מגיע לאחרת, אין דרך לדעת כיצד טופל ובעיקר איזה טיפול נפשי קיבל. האם הוא מתמודד עם זנות? האם חווה אלימות? האם הוא מטופל תרופתית אבל משתמש בסמים? ואם במקרה הצליח לסמוך מספיק על עובד הסוציאלי של עמותה אחת ולספר לו, מה הסיכוי שבערב הוא יתחיל לשוחח על אותן הטראומות שוב? אפסי.

במציאות כזו הטיפול הנפשי הקריטי נעצר והסיוע הופך להיות טכני בלבד. ארוחה חמה, בגדים נקיים, מזרק נקי, יציאה לרחוב חזרה. כרוניקה של גיהינום שהיציאה ממנו כמעט בלתי אפשרית.

בעולם מתוקן, אותם סכומי עתק עבור משדרי ההתרמה היו מועברים לתוכנית אמיתית שתאפשר רצף טיפולי, מערכת שתאפשר שיח בין העמותות ובין המחלקות השונות ברווחה ובעירייה ולובי חזק שלא יהיה תלוי במשחק כיסאות פוליטי.

חסרי הבית לא נמצאים בתוך מעגל האינטרסים של הפוליטיקאים

הרי עבור הפוליטיקאים השקעה באיזושהי תוכנית כזו עבור חסרי הבית - חסרת תועלת לחלוטין. הם מבינים שאף אחד לא בוחר מפלגה כי הבטיחה לדאוג לחסרי הבית. אין כמעט לאף אחד אינטרס להשקיע מחשבה בתכנון רחוק טווח ויציב שיאפשר טיפול נפשי מתמשך יחד עם ארוחה חמה.

קואליציית "מישהו בדרך", המאגדת עמותות המסייעות לחסרי בית בתל אביב (ובהמשך יחד עם מחלקת דרי הרחוב של עיריית תל אביב) החלה לפעול השנה בדיוק עבור מטרה זו, כדי ליעל משאבים ולחשוב יחד כיצד ניתן לייצר רצף טיפולי בתקווה שראש השנה הבא יראה אחרת, לפחות עבור חלקם.

הכותבת היא מקימת קואליציית "מישהו בדרך" עמותות המסייעות לחסרי בית בתל אביב